על הלנת האשמה על פיתחם של הרבנים, הוא כותב "אין זו אלא היתממות מגוחכת. נניח שהרבנות הייתה קובעת צום על השואה (במובנים מסוימים היא אכן קבעה), מי היה שומע לה? הרי גם את הצומות שקבעו קדמונינו, הענקים, הנועזים והמקובלים על כולם, רוב מוחלט של העם לא צם. הבעיה איננה ברבנים שאיבדו את דרכם, אלא בציבור שלא ממש מוכן שיגידו לו מה לאכול ומתי". איזו רדוקציה! לפסוק שאומרים הלל בברכה ביום העצמאות זה כמו לומר לאדם מה ומתי מותר לו או אסור לו לאכול? להכריז על צום לציון יום השואה זה כמו הכרזה על חומרה או על הקלה בכשרות זאת או אחרת? האם כל שפסקה תורה, שבכתב ושבעל פה פסקה על-פי מה ששמעו לה? שאלו את הנביאים. תנאים ואמוראים ראשונים ואחרונים הילכו באלף אלפי אמות ההלכה והניחו יסוד לזהות היהודית על-פי מה שמתחייב מראייתם וממחויבותם למערכות השיפוטיות והערכיות אותם הוסמכו לנווט, ואפילו פסקו למעטים במספר הם פסקו להמונים במהות, והקיום לא נשקל על-פי מספר המקיימים. הם מילאו חובתם. מה היא "בחינת היתממות מגוחכת" כשתוהים לדעת איכה זה פסקה האצולה הרבנית לדון בהילכות הזמן הזה, ומפני מה פסקה, ומה הניעה, ומה מנעה, ולמה היא בולמת עצמה מהיות אצולה לכלל ישראל? הבעיה היא "בציבור שלא ממש מוכן שיגידו לו"? זאת אמת?
אבל הסגנון, כיון שהוא פורץ גדר אינו עוצר. "בתוך שניים-שלושה דורות יצטרף למועדון הצוררים של אורבנוס, פרדיננד ורעייתו איזבל חבר חדש -
אדולף היטלר שמו. בהיעדר עוגן הלכתי, זכרון השואה ילך וייעלם" דברי הרב. ארובנוס ופרדיננד ואיזבלה והיטלר על מישור אחד? לחנינה מעין זו הוא זוכה היטלר? האמנם, לא ייזכר? מפני שאין יום הקדיש הכללי מקובל על הישראלים שאינם שומרי מצוות? אם זה לא רעיון גורף הכתוב בזילות, זה רעיון החוטא לאמת ולעובדה החותכת שהאדם זוכר, זוכר הכל, שהאנושות זוכרת, זוכרת הכל, ששום דבר לא נשכח אלא שלא לכל ניתנה משמעות דתית. האצולה הפוסקת הניחה לעולם החילוני הגדול לעסוק לא רק בהיסטוריה אלא בארכיטקטורת הזיכרון והפקיעה את עצמה מתוך המאמץ הכלל יהודי והכלל אנושי הזה, ועל כך מותר לבכות את שברה של האצולה הפוסקת הזאת, אבל לנבא במקלדת נחפזת שהשואה והארכי מחולל שלה ייעקרו מן הזיכרון של העם היהודי ושל העולם? נבואה? הערכה? התרסה. הטחת אשמה מלכתחילה? אין בדברי ימי האדם אסון מתועד יותר מן השואה. הוא לא יכול להישכח. אפילו מכחישיו יגייסו עוד ועוד מכחישים אין כל אפשרות עלי אדמות שכווייה בזאת בנשמת האדם תאבד את צלקותיה.
זה שלא אומרים קדיש על נספי השואה כאילו כל אחד ואחד בהם הוא קרוב ושאר בשר לכל יהודי שחי, זה כשל של האצולה הרבנית. זה מה שקורה בציבור שאינו רוצה, על-פי דרך חינוכו, ברבנים זוכרים. הוא מסכים לעובדה כי אלה רידדו עצמם לעיסוק במיני הווה הסומך על ענקי הפסיקה שהיו ולא נרתעו מהגדר את החיים כולם את ההיסטוריה כולה כמרחב דתי. העם היהודי מציין ויציין את השואה בלי רבניו, ויחוג את עצמאותו על-פי דרכו בלי רבניו, ורבניו אם ייקראו או אם לאו יום אחד לתת את הדין על שהשולחן ערוך עצר בשערי המאה העשרים ולא העז להתמודד איתה התמודדות יהודית אמיצה כמתחייב ממעמדה, אין יודע. אולי תתעשת במאוחר, אבל תתעשת, ואולי תחמוק, כפי שמסייעים בידה לחמוק היום.
והקדיש? איש אחד שאומר קדיש על הרוגי השואה היום, אומר אותו על דעת כל מי שאינו אומר אותו ואינו מיודע שאומרים אותו, ובשמים כך שומעים אותו, ועל הארץ, אין יודע מי לא עונה אמן.
