"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עליי ללכת מכאן?" שאלה אליס.
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע". כך אמר החתול.
"לא אכפת לי כל-כך לאן". כך אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי" אמר החתול.
("הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", לואיס קרול).
בואו ננסה להסתכל לכמה רגעים על החברה שלנו במבט על - האם אנחנו יודעים לאן אנו רוצים להגיע? האמת, שלא. ממש לא. אנחנו "זורמים" עם המציאות.
יטען הטוען - אבל בכל זאת ישנם שינויים תכופים רבים, חלקם אף משמעותיים! (רפורמות למיניהן, חקיקת חוקים חדשים, יותר ויותר עזרה לזולת ועוד).
נכון, ישנם מקרים שכל-כך "חונקים" אותנו ומפריעים לנו, עד שאנחנו חייבים לעשות משהו בשביל לפתור את זה, בשביל לעקוף את הבעיה. אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי. אנחנו כמו דגים שזורמים בים, וכשמגיע מכשול, אנו מדלגים עליו וממשיכים בדרכנו. אירועי המציאות הם שמכתיבים לנו את מעשינו, לא להפך.
ניתן שתי דוגמאות מהעבר ומההווה:
1. במאה הקודמת התרחשה באירופה ה"מהפיכה החברתית" - הונחו היסודות למדיניות הרווחה, דהיינו - דאגה לנזקקים. אכן שינוי מבורך. מה גרם ל"מהפיכה" הזו? אכפתיות מהאחר? מטרה ושאיפה להיות חברה מוסרית שכולם מרגישים בה יחד כגוף אחד? לא כל-כך. מה שקרה זה שהעוני כל-כך הציף את הרחובות, עד שפשוט לא היה נעים לאנשים להסתכל. בנוסף, גם העשירים עצמם הפכו להיות עניים (ה"שפל הכלכלי") וכולם כבר רצו "לצאת" מהמצב הקשה הזה. טוב מה זה משנה איך זה קרה? סוף טוב הכל טוב! אלא שאין כאן סוף טוב. עד היום ההתנהלות החברתית של העולם בכלל וישראל בפרט, אינה מבוססת על מטרות לאומיות הנגזרות מערכים יסודיים, אלא על אינטרסים אגוצנטריים - כשזה פוגע בי ואני מרגיש שאני לא יכול להמשיך עם זה יותר, אז אעשה שינוי. לכן, השינויים כל-כך מינוריים והם רק בגדר של "כיבוי שריפות", במקום לנסות ולהסיר את מקור הבעיה.
2. גם במישור הביטחוני המציאות דומה - כולם יודעים שדאעש זה התגלמות הרוע ויום-יום אנשים חפים מפשע נרצחים על ידיהם באכזריות שלא תתואר. אז למה מדינות העולם לא קמות ומחסלות את הרשע הזה (ולא רק תוקפות מהאוויר פה ושם)? כי זה עוד לא "חונק" אותם. פיגוע תופת בצרפת לא מספיק "תוקע" להם את "זרימת" החיים. בסוף הם ייצאו למלחמה, אבל כנראה שלצערנו הרב יהיו עוד כמה פיגועים שיניעו את התהליכים.
חברים, הדברים אינם נכתבים אל ח"כים ושרי ממשלה. הדברים נכתבים אל כל אחד ואחד מאיתנו. מדיניות חברתית ולאומית לטווח ארוך, איננה נקבעת על-פי גחמות אישיות של אנשים בודדים, גם אם הם עומדים בראש הפירמידה, אלא היא משקפת את התודעה הציבורית של כולנו. לכן, "מהפכה" אמיתית מתחילה בחיים האישיים של כל אחד ואחד - בהפסקת ה"נפעלות" מהמציאות היום-יומית והצבת מטרות של איך אני רוצה שייראו חיי שלי והקהילה סביבי. בואו נפסיק להיות מעוצבים על-ידי אירועי היום-יום כמו פלסטלינה. בואו, בניגוד לאליס, נחליט לאן אנו רוצים להגיע. כי אם לא נחליט, זה לא כל-כך משנה מה נעשה.
