אחרי 1300 שנה של שעבוד הם יצאו לחופשי. המחיר היה נורא, המחיר העכשווי נורא עוד יותר, אבל בסופו של דבר מוציא הכומר גבריאל נדאף את עמו לחופשי מן השעבוד של גזירות עומר, מן הכלא של חסות האיסלאם.
הכומר גבריאל נדאף הוא גבר מרשים מקרוב אף יותר מאשר מרחוק. כמו אותו יהודי עבדקן לפני 120 שנה גם הוא רואה כי מה שהיה, 1300 שנה של שעבוד לקונספציה, כבר אינו נכון. הקונספציה קבעה כי הנוצרים, תמורת כניעתם לאיסלאם הכובש (מה שקרוי היום משום מה איסלאם רדיקלי), תמורת השלמה עם מצב קבוע של השפלה’ דיכוי ותשלום מס-גולגולת, זכאים להגנה כבני חסות. זה משטר החסות הכפוי על עמי הספר - יהודים נוצרים וזורואסטרים. כמו שתיארה בת-יאור (ג'יזל ליטמן), משטר החסות היה עם הזמן ליסוד מוסד של החברה שבה יש כובש ונכבש, עליון ותחתון, שליט ובזוי, אדון ועבד - לעולם ועד. כל חריגה ממסגרת זו דינה מוות לבן החסות הסורר. היציאה היחידה ממעמד זה היא התאסלמות, וגם זה תהליך ארוך וממושך של היטמעות בחברה המוסלמית. קונספציה אחרת, זו של יהודי אירופה במאה ה-19, קבעה כי יהודי יכול להיות נאמן לארצו ולדתו באותה עת, וכאזרח הארץ יזכה ליחס שווה לרוב הנוצרי שבתוכו חי. שתי הקונספציות היו שגויות ביותר.
הקונספציה היהודית הסתיימה בשואה, עם רצח חצי מיהדות אירופה והגלייה של מרבית
החצי השני. הקונספציה הנוצרית מסתיימת בימים אלה כשהרוב המוסלמי בראשות "המדינה האיסלאמית" מחסל סופית את שארית הפליטה של הנצרות של העולם העתיק, ביחד עם כל הסממנים של התרבות שלפני האיסלאם.
בנימין זאב הרצל חזה והקים את המנגנון שהפך בסופו של דבר למדינה היהודית. האב גבריאל נדאף אינו צריך להרחיק לכת עד כדי כך. אין לו שאיפות לאומיות, אבל יש לו שאיפות להוביל מהפכה תודעתית. כדי לשמר על יחסים טובים עם הכובש המוסלמי אימצו בני חסות הנוצרים את העמדה האנטישמית עד כי היו ליותר אנטישמים מן המוסלמים. כדי לשנות את מצבם באופן יסודי, תמכו הנוצרים, ואפשר לומר יזמו, את התנועה הערבית הלאומית. האידיאולוג הראשי של
מפלגת הבעת', זו שיזמה את הלאומיות העירקית והסורית ותמכה בפאן-ערביות, היה מישל אפלאק, נוצרי יווני אורתודוכסי.
התומכים הקולניים והרהוטים ביותר של הלאומיות הערבית בארץ ישראל, כתחליף לזהויות העדתיות, שבטיות ודתיות, היו והינם נוצרים, בעיקר יוונים אורתודקסים. איש הכמורה שסייע באופן פעיל לאש"ף בהברחת אמצעי-לחימה, הוא הארכי-הגמון הילריון קפוצ'י. משתתפים פעילים באוניות הטרור האיסלאמי ה"מאוי מרמרה" היו ח"כ גטס, נוצרי, ואותו הילריון קפוצ'י. בדרך אל הלאומיות הערבית, מחקו הנוצרים את שיוכם העדתי ההיסטורי לראשית הנצרות בארץ ישראל ובמזרח הים התיכון לטובת הזדהות עם האומה הפלשתינית הבדוייה, שמעולם לא הייתה אלא המצאה של מומחי התעמולה של הגוש הסובייטי.
יתר על כן, בעוד שהכנסייה הקתולית-רומית שינתה מן היסוד את יחסה כלפי היהודים, ושחררה את היהודים מאשמת הריגת ישו, הכנסייה היוונית אורתודקסית מעולם לא עברה את השינוי והיחס שלה כלפי המדינה היהודית הוא עויין מן היסוד, מעין דוגמה של הכנסייה. העוינות ההיסטורית ליהודים לא רק שלא התמתנה עם הקמתה של מדינת היהודים, אלא אף התגברה. ואין זה פלא, שכן האורתודוכסיה הנוצרית מחייבת את היהודים בעונש אלוהי נצחי להיות נע ונד על פני האדמה, כהוכחה לעליונות הנצרות על היהודים הסוררים, והנה הכל התהפך.
לא עוד בני חסות
את כל הכבלים, הדעות הקדומות, ההתנגדויות, והשנאות הללו חייב הכומר נדאף לשבור ולשחוק עד דק כדי להגיע אל המטרה שהיא שילוב מלא של העדה הנוצרית במדינה היהודית. זהו מהלך שהוא נגד מנהיגות הכנסייה, נגד המנהיגות הערבית-מוסלמית, נגד חלקים בתקשורת הישראלית התומכים באש"ף, ונגד הרשות הפלשתינית המתיימרת לייצג את כל ה"פלשתינים", כולל אלו שהם אזרחי ישראל.
בתוך 4 שנים בלבד הצליח הארגון שהקים נדאף להגיע לשנתון של 200 מגויסים לצבא הגנה לישראל הנושאים על חזותיהם בגאווה את סמל מגן הדוד ואת הצלב, ביחד, ועושים שירות צבאי מלא למען העם והארץ.
אבל באיזה עם מדובר? מבחינתו של האב נדאף אין לו ולעדתו שום שייכות לעם הערבי. העם הערבי הוא פולש זר שכבש את הארץ במאה השביעית ותו לא. גם המונגולים כבשו פעם את ארץ ישראל, אך אין זה אומר שכולם היו פתאום למונגולים. נדאף משייך את עצמו לארמים, לשפה ולתרבות שבה נכתב התלמוד, תרגום אונקלוס והברית החדשה המקורית, לפני שזו תורגמה ליוונית. כארמי, הוא משייך את עצמו ואת קהילתו למסורת של הנצרות העתיקה הממשיכה את חוכמת יוון הביזנטית מן המאות הראשונות ועד ימינו. כארמי הוא משוחרר מכל מחויבות לערבים ולשאיפותיהם הלאומיות, ורשאי לבחור לעצמו את השותפים לצורך הישרדות במזרח התיכון רווי התהפוכות, המצוי עכשיו במה שהוא מכנה החורף הערבי. השותף הרצוי לו הוא זה שהוכיח עצמו כמגן עקבי וחזק של זכויות המיעוטים בארץ ישראל.
בעוד שבמזרח התיכון יש שואה נוצרית, בעוד שבשטחי הרשות הפלשתינית מצבם בכי רע, ומספרם של הנוצרים הולך ומתדלדל, הרי שבישראל הקהילה הנוצרית גדלה, משגשגת, מצליחה בכל היבט, ועתה, לדברי נדאף, עליה להשיב לחברה כגמולה ולהטות כתף במשא הקשה של הגנת הארץ מפני כל פולש. בדרך הוא שובר את העקרונות והגזרות החלים על מעמד החסות וגוזר על עצמו ועדתו עונש מוות מהיר ואכזרי, אם ינצחו הערבים המוסלמים את היהודים.
וזו הנקודה. האב גבריאל נדאף לוקח על עצמו את גורל הארמים הנוצרים ומסכן אותם למען החרות, החופש והשוויון. אגב כך הוא מסכן גם נוצרים החיים עדיין תחת שלטון האיסלאם בארץ ישראל, דהיינו הנוצרים המתגוררים ביהודה, שומרון וחבל עזה. זוהי עוד סיבה להתנגדות העזה, לאיומים והפחדות ברצח שספג הכומר האמיץ מאז שנטל את ההובלה של עמו הקטן מן השעבוד אל הדרור, והסבר אפשרי לכך שמנהיגים נוצרים אחרים אינם מתייצבים לצידו של נדאף.
האם יש לו על מי לסמוך? אם נביט 15 שנה לאחור, אל הבריחה מדרום לבנון, אל ההפקרה של צד"ל, האב נדאף מהמר על סוס חלש ובלתי אמין בעליל. אם נביט על ישראל שאחרי "חומת מגן", שאחרי נפילת רצועת-עזה בידי החמאס, אל קורות הנוצרים במרחב - אין לו סוס אחר.
למשימה הגדולה של שבירת מעמד-החסות נרתמים גדולים וטובים - מדינת ישראל ומשרד הביטחון, הקרן לידידות המגייסת 150 מיליון דולר מנוצרים אוהבי ישראל ברחבי העולם, ובראשה הרב יחיאל אקשטיין (הרב ציין, בצער, כי בצוק העתים לא הצליח להתגייס לצה"ל; שר הביטחון מחל לו ואמר לו שהוא מגויס קבוע - למעשה, גם אם לא להלכה). גם הסוכנות היהודית נותנת כתף. והאב נדאף? הוא כבר נוסק מעבר לעניין המקומי של גיוס מספר מאות מבני העדה בכל שנה ושנה (בכל זאת כל העדה הנוצרית יוונית מונה 30 אלף איש ואשה). הוא מגן על ישראל בכל אתר ואתר, בפני כל אגודה וגוף בעולם וחוזר ואומר: ישראל היא המדינה הצודקת בעולם, צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, ומכפישי ישראל, כגון ארגון השקר הבזוי "שוברים שתיקה", הם כפירה בעיקר ושירות לאויבי השלום, הצדק והחרות.
נראה כי נחוץ גוי כדי ללמד את ישראל ציונות מהי.
