אנחנו רואים בטקטיקה כתוכנית פעולה שאמורה לענות על פן אחד במערכת הכוללת שהאסטרטגיה היא זו שמתווה אותה, ומכאן מקובל עלינו כי האסטרטגיה היא תוכנית פעולה גרנדיוזית כוללת ומסובכת, בעוד הטקטיקה היא תוכנית מקומית פחות מסובכת מהאסטרטגיה. כך קיבלנו את הדברים והבנו אותם אבל אני חושב אחרת ואסביר. אני רואה באסטרטגיה דווקא כתוכנית מופשטת ביותר, מין רצון אבסטרקטי כה מופשט כמו הרצון בחיים או הרצון באושר, בצדק... כלומר להגיע לצדק מושלם היא התוכנית האסטרטגית כאשר מערכת המשפט והעו"דים והשופטים וגם המשטרה הם הטקטיקנים שפועלים בשרות האסטרטגיה הראשית "הצדק". הטקטיקן לדידי הוא חייל בשרות האסטראטג שהוא הבוס שלו, ובשביל למלא את התוכנית האבסטרקטית של הבוס שלו עליו לרקום תוכנית גרנדיוזית כוללת ומסובכת. חשוב לדעתי לעמוד על ההגדרות וחשוב יותר לא לבלבל ביניהן- כמו בלהעמיד את האסטרטגיה בשרות הטקטיקה (במקום ההפך). למשל השאיפה לשלום עם שכינינו היא טקטיקה - לא אסטרטגיה, כי השלום משרת את האסטרטגיה הכוללת שלנו "הקיום", בעוד ישראל רואה בשלום כערך אסטרטגי שלמענו אפשר לקצץ קצת בערוצים הקיומיים, כלומר להעמיד את עצם הקיום בשרות השלום, כגון להתמקח על חלקים מהמולדת, להתמקח על הגולן, על גוש-קטיף, על יו"ש. מאידך-גיסא, הערבים לא נופלים בטעות הזאת ואינם מעמידים את האסטרטגיה הכוללת שלהם בשרות הטקטיקה. האסטרטגיה שלהם היא לזרוק את היהודים לים, והשלום, לדידם, הוא כלי זמני שמשרת את האסטרטגיה שלהם, והלכה למעשה הם משתמשים בו בפועל במסגרת הטקטית שלהם לצד ההתשה, האינתיפאדות, זריקות האבנים, בקבוקי תבערה, פיגועי רחוב... אלה עבורם כלים טקטיים לכל דבר ועיקר. לכן, למשל, ערפאת נמנע ברגע האחרון מלקבל את ידו המושטת של ברק כאשר אמר לו "תפדל!" קח מה שאתה רוצה, קח את מה שהעם הפלשתיני רצה כל ימיו, מדינה, שטחים, רצף טריטוריאלי וכול'... ובכן ערפאת שהשלום "הזמני" כן משרת את האסטרטגיה שלו, זיהה את "השלום-קבע" שעתיד להמתין לו עם חתימת חוזה שלום קבוע עם ישראל, ודחה אותו מיד. אבו מאזן גם הוא מזהה את ההבדל הטקטי בין שלום זמני לשלום קבוע ודואג, ממש דואג, לדחות את שלום הקבע בכל מיני פעלולים (כמו סעיף זכות השיבה), ומאידך הוא מֶשָמֶּן את מכניקת "השלום הזמני" השורר עם ישראל – שמבחינתו חשוב לשמר אותו ככלי טקטי בשרות האסטרטגיה, לצד יתר הכלים הטקטיים כמו טרור-רחוב, אינתיפאדות, אבנים, פיגועים...

מה אני הייתי עושה אילו קראו לי ביבי?

הייתי מפסיק לאלתר לבלבל בין ההגדרות, ומחזיר מיד את השלום להגדרתו המקורית כגורם טקטי שיעמוד בשרות התוכנית המופשטת האסטרטגית של הקיום שלי כעם. באופן הזה הייתי מבלבל את אבו מאזן האסטרטג ואת כל עוזריו, וגם הייתי מבטיח כי לעולם, never ever, לא אעמוד שוב לסכנה קיומית, או לפחות לא אתרום מכיסי האישי לסכן את התוכנית האסטרטגית שלי. זו משנתי על רגל אחת, רק נותרה הבעיה כי לי לא קוראים ביבי.