לאחרונה עולה נגד עיני מעשה של יום ביומו עלילת הסרט "בדרך למטה", שהינו סרט שעלה לאקרנים, בשנת 1993. למי שזיכרונם קצר נזכיר - באדיבות אתר ויקיפדיה" - כי סרט זה, בבימוי ג'ואל שומכר ובכיכובם של מייקל דאגלס ורוברט דובאל, מביא סיפורו של ויליאם פוסטר (דאגלס), מהנדס מערכות נשק גרוש ומובטל, החוצה במסע רגלי העיר, לוס אנג'לס כדי להגיע לבית גרושתו, למרות שהוציאה נגדו צו הרחקה, ביום הולדת בתם המשותפת.
בדרכו נתקל ויליאם פוסטר, בתופעות המשפיעות לרעה על חיי האזרח הקטן - עוני מול עושר, גזענות, פשע, בטלנות ופרזיטיות, עוולות צרכניות, רשויות ציבוריות בזבזניות ועוד. פוסטר מוצא עצמו נלחם לבדו בכל התופעות ומבטא תסכולו של האדם היחיד מולן, תוך הפגנת קיצוניות ואלימות גוברת והולכת. דמותו של פוסטר הושוותה לרוב לדמות ה-Angry White Male בתרבות הפוליטית האמריקנית. דמות זו היא לרוב של גבר לבן בגיל העמידה, שהינו, בדרך-כלל, בעל נטיות פוליטיות שמרניות ואנטי-ליברליות, כפי שהם באים לידי ביטוי, יומיומי ושוטף, בחברה האמריקנית.
ומדמותו הקולנועית של ויליאם פוסטר, מבקש אני להעביר אתכם אל מציאות החיים בישראל - בתחילת שנת 2016 - מציאות חיים, שדומה כאילו הועתקה מהסרט "בדרך למטה", תוך התאמה למרקם חיי היומיום בישראל, בצורה חריפה וקיצונית יותר, כאשר "השחקנים" ו"השחקניות" הם חלק מרקמת חיינו היומיומית והם דוברים עברית צחה.
כבר כתבתי בעבר,לא פעם, על ההתנהגות הבוטה
הגובלת, בחוסר הכבוד הראוי, בבהמיות ובהתבהמות לשמה של מי החיים וגם/או של מי המתגוררים וגם/או של מי השוהים בה, לצרכי פרנסתם השוטפת, במדינת תל אביב. אפתח בדוגמה היומיומית והמוכרת לכל
אשר בהיעדר אכיפה ראויה מטעם גורמי האכיפה והפיקוח, בעיריית תל אביב וגם/או בהיעדר אכיפה ראויה, בידי מטעם משטרת-ישראל, הפכה להתנהגות רגילה ויומיומיות ונורמטיבית, לכאורה - וכוונת הדברים לרוכבי ורוכבות האופנים, העושים שימוש רגיל, יומיומי, שוטף ותכוף במעברי החצייה, המיועדים להולכי רגל, תוך שהם מדוושים להם, בנחת, אגב חציית מעברי חצייה אלה ואף כועסים ומתרעמים על הנהגים המפריעים להם בכך.
אתה מביט ברוכבות ורוכבי אופנים אלה ומתרשם - במבט ראשון ובלתי מחייב שניתן להסיק ממנו מסקנות מה - כי מרביתם הינם שמנה וסולתה של החברה הישראלית ותושבי מדינת תל אביב. האופנים של מרביתם, נרכשו בממון רב, והם מצוידים במרבית השכלולים, ההופכים רכיבתם לנעימה וקלה יותר. אינך יכול שלא להתרשם שמדובר באנשים נורמטיביים - ממש, ממיטב הנוער ועד מיטב הבוגרים בחברה הישראלית. הצעירים שבהם - שהינם הורים לילדים - מרכיבים סלי ישיבה קדימה ואחורה לאופנים אלה ובהם מושיבים הם פעוטות שלהם. מעבר לעובדה, שאסור - באיסור מוחלט - לחצות מעבר חצייה המיועד להולכי רגל, באופנים, הרי יש בכך סיכון חיים לרוכבים ולפעוטות, גם יחד.
נסו פעם למנוע מרוכבי ורוכבות אופנים לחצות - לבדם וגם/או יחד עם טפם - מעברי חצייה אלה,
המיועדים להולכי רגל. התגובות מתחילות במבטי תוכחה וזעם ומסתיימות בגידופים, בשל העובדה "שמונע אתה זכות המעבר מרוכבים אלה". ואם לשמנה וסולתה זו, הדבר מותר, מיד מחקים אותם שאר רכיבי ומרכיבי החברה הישראלית ונספחיה. אין לך יום שלא תתקל בפועל זר, הרוכב על אופנים רעועים ומסוכנים, המסכן עצמו וגם אותך, בחצותו מעבר חצייה, באופניו אלה.
וזהו רק קצה הקרחון. איתרע מזלי ונזקק אני לחניית מוסדרת, המוגדרת כחניית נכה לרכבי. לכן, הקצתה לי, כחוק, עיריית תל אביב, חניית נכה סדורה ומסומנת. ליד חניית נכה זו, קיימת כניסה לבניין, הצבועה אדום-לבן. מטרת הצביעה הינה, למנוע חנייה על המשטח הצבוע ולאפשר כניסה לחנייה לכלי רכבם של דיירי הבניין הסמוך. חניית הנכה שלי והמשטח יוצרים
רצף אסור לחנייה למי שאינו זכאי לכך באורך עשרה מטרים. השבוע, הבחנתי שנהג משאית "ניצל" שטח זה, לחניית משאית להעברת חפצים, למשך שעות. משהערתי לו שהוא חונה בחניית נכים ומונע כניסה לחניית דיירי הבית הסמוך, סירב לסלק משאיתו. בתום ויכוח ממושך עמי, הפטיר לעברי, המשפט:
"בגללכם, אי-אפשר לחיות כאן".
לא אלאה אתכם בדוגמאות נוספות, המתרחשות חדשים לבקרים, בכל הקשור לחניית כלי רכב בלתי מורשים על חניית הנכה שלי, עד שנזקק אני להפעיל שירותי הגרירה של עיריית תל אביב, כדי שאוכל להחנות רכבי, באזור שיש בו מצוקת חנייה רבה. דיי, אם הפניתי שימת ליבכם לעניינים אלה ואחרים, בתחומי התעבורה והנהיגה, המתרחשים, מעשה של יום ביומו, במדינת תל אביב. פלוני נזקק להיכנס לחנות, כדי לרכוש מוצר מסוים ובהיעדר מקום חניה, מחנה הוא רכבו - במרכז הכביש - מדליק אורות מהבהבים ועושה בכביש כבשלו. התנועה הזורמת בכביש נעצרת. נו אז מה, זבש"כם. קחו אוויר, שתו מים, עוד כמה דקות כשיסיים אותו נהג לסדור ענייניו, יתניע רכבו ויאפשר לתנועה לזרום, כבמקודם. ואיפה המשטרה? אתם שואלים. הרשו לי להוסיף סימן שאלה נוסף, ליד סימן השאלה שהצבתם אתם, בסיום שאלתכם זו.
התחושה השוררות, בארץ, בכלל ובמדינת תל אביב, בפרט היא של איש הישר בעיניו ייעשה. תחושה של התפרקות השלטון ומערכת האכיפה, באופן מוחלט, עד שהאדם מן השורה מרשה לעצמו לעשות מעשים, שבשום מדינת חוק - אפילו אלה הנמנות על העולם השלישי והרביעי - לא היו עוברים עליהם בשתיקה ולסדר היום, בלא מענה ראוי של אכיפה מיידית. אם כל רוכב ורוכבת אופנים במעבר חצייה להולכי רגל, היה נקנס בסכום כספי גבוה שלא יפחת משלושת אלפים שקלים, לפחות, כקנס מינימום ואופני רוכבים אלה היו מוחרמים לשלושה חודשים, תוך שלילת הזכות לרכוב על אופנים וכלי רכב אחרים, למשך שלושה חודשים לפחות,
בלי לאפשר לבתי-המשפט להתערב בתקופה זו, שתיקבע כתקופת שלילה מינימאלית, על הצד המקל ביותר, מובטחני שתופעת האופנים החוצים מעברי חצייה להולכי רגל הייתה נעלמת - ומיד.
מדינה שגורמי האכיפה בה אינם יכולים ואינם מסוגלים לאכוף הוראות החוק שחוקקה היא על ציבור תושביה ואזרחיה, אינה מדינת חוק, אלא היא מדינת עולם שלישי האנרכיה שולטת בה שלטון ללא מגבלות שהן. הגיע הזמן שמישהו, שם בממשלה, יתנער, ייקח הגה ההנהגה - בשנית - לידיו ויחזיר התנהלות המדינה ואזרחיה אל הצד הנכון והראוי. כל עוד לא ייעשו דברים אלה, אין למדינה כל זכות קיום כמדינה ריבונית וכמדינת חוק, גם יחד.
