השמאל ממשיך בדרך המשוגות שלו - תחילה הוא מנסח מהלכים אנטי-לאומיים, אנטי-דתיים, ואנטי-ציוניים. אחר-כך, מעטר אותם ב"פרחי-דמוקרטיה" מזויפים ומלאכותיים, מגנה בפראות כל מי שאינו מקבל את דעתו ועד מהרה גם מחרים אותו בפועל.
מנטרת "חופש הדיבור" היא הכסות האידיאולוגית לשלב הפגיעות המעשיות ב"כופרים האידיאולוגיים" שלו - מי שאינם עונים "אמן" אחר שגיונותיו. זו דרכו של השמאל מימים ימימה. באנלוגיה מבהילה למדי בהשוואה לאירגונים קיצוניים אחרים בעולם, בין אם הם דתיים ובין אם חילוניים, שיטותיו דומות: לא עוסקים בשכנוע האחר בצידקת הדרך, אלא במיטוטו, בהחרבתו ואפילו בחיסולו.
לזכותו של השמאל אפשר לציין עובדה אחת, הוא מתוחכם בפעולתו. הוא מיטיב להסתיר את כוונותיו ולהסוות את שיטותיו בסיסימאות, אידאות, ותיאוריות מרשימות על הנייר, אך כושלות למעשה. לא פעם, כפי שאנו רואים כיום במזרח התיכון, ההזיות הניאו-ליברליות מחוללות כאוס אזורי או עולמי.
כאשר השמאל מגדיש את הסאה ומתחיל להמאס על הציבור, מפריז בקיצוניותו ומתחיל להפוך לאויב המדינה, מתחלפת השיטה מהפצה שחצנית של דעות עמדות ודרכי-פעולה, להזלת
דמעות תנין על שאין מבינים אותו, על שנמאס ממנו, על שמגבילים את יכולותיו להזיק, על שלא מקובלת עמדתו "המתקדמת" הגורסת שהמטרה מקדשת את האמצעים ועל שהמתפכחים ממשוגותיו מוכיחים לו ששיטות הפעולה בהן הוא נוקט עשויות להפוך לחרב פיפיות. את החלק הזה בתהליך ההדדיות, הטבעי כל כך במערכת יחסים חברתית ליברלית-דמוקרטית הוא שונא. מולו הוא מתקומם ועליו הוא מתמרמר, משום שבלשון העם: "אין עליו"...; אסור לאיש להטעימו ממטעמיו שלו המרים כלענה.
מוטיב חרב הפיפיות מאפיין את דרכו של השמאל בישראל כבר עשרות שנים. כך היה, למשל, עם הסרבנות - סרבנות לשרת בלבנון, "מקודשת". סרבנות לפנות יהודים מבתיהם, "בגידה והפרת חוק". כך היה עם
החרמות - החרמת המרכז האקדמי באריאל, "מעשה נאצל". חרם על תיאטראות שמעלים הצגות אנטי-ישראליות, "פגיעה אנושה בחופש הביטוי". כך הוא נוהג בהבאשת ריחה של המדינה בחו"ל ומתלונן מרה כאשר החרם האקדמי שמחוללים דבריו ויוזמותיו פוגע בקרנות המחקר "האישיות" של חבריו. כך הוא נוהג בחיילי צה"ל כאשר הוא מזמין "גייסות" של אידיאולוגים הזויים מחו"ל לסייע לו להפריע לחיילים בביצוע תפקידם, לידות בהם אבנים ולפגוע בשליחי המדינה.
כך נוהג השמאל עם הסרבנות לשרת באיו"ש ולקנות מוצרים שמייצרים אזרחים ישראלים המתגוררים שם באישור המדינה, אבל מתמרמר על שיש מי שגורס שיש להפעיל סנקציות נגדיות כלפי אנשיו ותומכיהם. באותה לשון הפכפכת הוא משתמש לתאור מעשי ההלשנה על חיילי צה"ל למען יועמדו לדין בחו"ל (חזרה לימי הסזון?!...) וכך הוא פועל להרעלת בארות תרבותית וסיפרותית, עד שמגיע הרגע בו עליו למדוד את הנעל על רגלו שלו. השמאל, כידוע, לעולם אינו טועה. טועים רק אלה שלומדים טוב מדי את שיטותיו ומפעילים אותן מולו; השמאל, הוא אכן אמן כפל הלשון.
כיום, כאשר אירופה וארה"ב מתערבות בגלוי בענייניה הפנימיים של ישראל בניסיון להגן על "עמותות אזרחיות" בה שמקבלות מהן כסף בכדי לשבש את פעילותה התקינה של ממשלה נבחרת, ברור כבר שמדובר במוטציה נוספת מבית מדרשו המעוות של השמאל.
הפעם זו כבר מוטציה של גייס חמישי דה-פקטו ואין נפקא מינה איזה שם יתנו לכך החוגים "המתקדמים".
לאחר הבלגה ממושכת מדי, החליטה הממשלה להוכיח לציבור "המתקדם" בכוח ובפועל, שהארגונים החבלניים והחתרניים של השמאל נמצאים על סף פרישה מהקונצנזוס הלאומי. לשם כך היא פועלת לחקיקת "חוק שקיפות" שיראה בעליל
אילו אירגונים מתחסדים ממומנים ע"י ממשלות זרות ופועלים בשירותן. עדיין נעשה הדבר בזהירות ותוך השארת דלת פתוחה לארגונים אלה לשקול מחדש את דרכם. ארגוני השמאל המתנשאים, כדרכם, הופכים ברגל גסה את הקערה על פיה ומפיצים בדותות על נסיון לסתום פיות; אין להם "אלוהים" תרתי משמע!
ההתערבות הזרה מזה והקיצוניות המשוחצנת של אירגוני הגייס החמישי, מזה, מחייבים זרוז המהלכים הממשלתיים והגברת נחישות אכיפתם - ההתקרנפות במקומותינו הגיעה לשיאים חדשים ומסוכנים וחובה למגרה.
ברור שהשמאל הקיצוני ינצל כל מהלך ממשלתי שתכליתו להחזיר את הסדר הציבורי על-כנו, בכדי להשמיץ את הממשלה ואת ראש הממשלה - הסדין האדום הכרוני של מגזר זה. ה"מנהיג" הנבחר של מחנה "הפורשים", בוז'י הרצוג, שכבר מזמן אינו מנהיג אלא פסדה, שוב יעמוד בפוזה המוכרת שלו כמוכיח בשער שטרם הוכיח דבר ויסביר לכל,
דבר והיפוכו בנשימה אחת: הערבים רוצים שלום ורק מלחמתה של ישראל בטרור הערבי מונעת זאת. או ערביי ישראל נאמנים כולם. רק מקרה הוא שיש ביניהם רוצחי-יהודים מסיבות אידיאולוגיות ולאומיות ויש בהם לא מעטים שמסייעים לרוצחי-יהודים. יש ביניהם כאלה שעורקים בכדי להתנדב לדאעש, אך מסרבים לשרת בצה"ל או בשירות הלאומי. יש ביניהם רבים שמוכנים לקבל ביטוח-לאומי ממדינת ישראל אבל לא מוכנים לצאת לעבודה. יש אחרים שמפירים את חוקי המדינה באופן שיטתי, אבל דורשים זכויות מתוקף אותם חוקים בדיוק; ועוד כהנה וכהנה.
באטימות האופיינית לשמאל, הוא יתעלם מתוצאות הבחירות בישראל מאז העשור הקודם, בחירות בהן דחה הציבור שוב ושוב את מנהיגות השמאל בגלל אופיה הפוסט-ציוני והאנטי יהודי-לאומי, ובאותה נשימה ממש יסביר לציבור שאין הוא מבין מה טוב עבורו - רק הרצוג ומרעיו יודעים זאת. נו, באמת?!
מפני שזו המציאות ומפני שאין סיכוי שהשמאל ישתכנע, אלא אם יווכח בחולשתו הפוליטית המתמשכת - תולדת חוסר האמון הציבורי בו, חייבת הממשלה לקדם בעוצמה ובהחלטיות מיגוון רחב של נושאים הטעונים תיקון מזורז. נאומו האחרון של ראש הממשלה בשאלת השלטת שלטון החוק ותיקון העיוותים במגזר הערבי, עסק בארבע סוגיות מרכזיות: ראשונה - הוקעת וניטרול החתרנות הפנימית של השמאל הקיצוני וערבים ישראלים. שניה - המשך הטיפול בפערים הכלכליים וביוקר המחירים. שלישית - דיכוי והדברת אינתיפאדת הסכינים ובקבוקי התבערה. רביעית - הסדרת הפרדת הרשויות בישראל ונורמות שלטוניות תקינות. חמישית - ולא פחות חשובה מהקודמות - הפסקת ההתערבות הזרה בעניינים הפנימיים של מדינת ישראל; כאן דרושות גם פעילות אופרטיבית וגם חקיקה מזורזת.
עכשיו הזמן להפסיק בו-זמנית את כל מעשי הפטרונות תהליכי הכירסום והנסיונות של ידידים שוטים ואויבים מבית ומחוץ לפורר את החברה, הביטחון-הלאומי והכלכלה של ישראל. 