שתי החלטות בעלות משמעות נתקבלו בזירה הבינלאומית העלולות לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל: ראשית, החלטת
האיחוד האירופי לא לסחור עם מה שבעיניהם מהווים השטחים הכבושים וההתנחלויות. שנית, הצהרתו החמורה של שגריר ארה"ב בישראל,
דן שפירו, על מדיניות ישראל בשטחים. כה אמר השגריר: "אנו חוששים באשר לאסטרטגיה של ישראל בבניה בשטחים. הפוליטיקאים התחייבו לפתרון שתי מדינות, אך ההפרדה תהיה יותר ויותר בעייתית אם ימשיכו להרחיב את היישובים. ממשיכים לאשר יישובים למרות התחייבויות סותרות. האלימות לא יכולה להיות תירוץ להתיישבות".
במילים אחרות, שפירו מדגיש את עובדת היגררותו של נתניהו אחר הקיצוניים שבשריו והח"כים בקואליציה שלו. התכתיבים הם של
הבית היהודי, של בנט, שקד ואריאל המקבלים רוח גבית מסמוטריץ' ויוגב וכל שאר המנהיגים של הבית היהודי. נתניהו מוכן להקריב את עתיד היחסים בין ישראל לבין ארה"ב ואירופה על מזבח השלטון בו הוא אוחז חזק מאוד בקרניו. המשיך שפירו ואמר: "לעתים נדמה כי לישראל יש שני סטנדרטים של אכיפת חוק בגדה המערבית - אחד עבור יהודים ואחר עבור פלשתינים. יש יותר מדי מקרים שבהם ישראלים בגדה המערבית נוטלים את החוק לידיהם ואינם נחקרים. אין תירוץ לאלימות, אבל מדיניותה של הממשלה מעלה שאלות לגבי הכוונות שלה".
אלה דברים חמורים מאוד, חלקם אפילו נכונים למדי. אין צורך לפרט כאן את אותם אירועים בהם מעורבים
מתנחלים הנוטלים את החוק לידיהם. כולם מכירים את המציאות היטב. רשאי ראש הממשלה לצאת במתקפה רבתי נגד שפירו ולטעון שהכל שטויות, הכל שקר, הכל תעתוע. נניח שנתניהו צודק. אז מה? הרי ברור ששפירו לא הביע את דעתו האישית אלא היו אלה דברים שהוכתבו לו מוושינגטון. אלה הפירות הבאושים של מדיניות ראש הממשלה ושריו הקיצוניים כלפי הממשל האמריקני מאז ומעולם, ודאי בתקופת אובמה. לממשל האמריקני לא אכפת איך תתקבל הביקורת הנוקבת בישראל. אובמה משוחרר עתה מכל רסן אפשרי. בעוד שנה בדיוק הוא לא יהיה אך עדיין נותרה שנה שעלולה להיות קשה מאוד כלפי ישראל. עוד נחזור לכך בהמשך.
מומנטום מסוכן
קראתי בעיון את פרשנותם של מומחים שונים לאירופה אשר הביעו את דעתם לגבי ההחלטה של האיחוד האירופי לא לסחור עם ההתנחלויות. גם הניסיון של כמה כתבים מדיניים לרכך, להרגיע ולקבוע שישראל לא תיפגע ממש מהחלטת האיחוד, אינו אלא ניסיון מעציב. נכון, כל מדינה באיחוד ראשית לקבוע אם תסחור עם ההתנחלויות או לאו, אך עדיין ההחלטה של האיחוד מהווה מומנטום מסוכן עבור ישראל. לא הכתבים הפוליטיים ולא המעריכים הלאומיים מסוגלים למחוק את האווירה האנטי-ישראלית הקיימת באירופה. להסיק מסקנות חפוזות לגבי העתיד לא ממש עוזר לנו.
אסתכן בלקבוע שאם ישראל לא תשנה את מדיניותה ותתמיד בסירובה ליזום מהלכים מדיניים, מדינות אירופה רבות עלולות ללכת בעקבות שרת החוץ השבדית אשר התבטאה קשות מאוד נגד ישראל. במקום לגדף, להגיב אוטומטית באמצעות הודעות שאין להן כל תוחלת ממשית, ראוי היה שממשלת ישראל תיזום מהלכים מדיניים רבי משמעות. ישראל יכולה להאשים את הרשות הפלשתינית מהיום ועד קץ הדורות, וגם אם האשמות נכונות, מדינות אירופה לא תוותרנה לישראל. אין כל הכרח להגיע להסכם שלום עם הפלשתינים. יש הסדרים אחרים שכן ניתן להגיע אליהם גם אם הדרך מאוד ארוכה. העובדה שמרבית אזרחי ישראל סבורים שאין לדבר עם הפלשתינים עדיין לא מספיק משכנעת את מדינות אירופה ולא את ארה"ב.
מדיניותה של ישראל בנושא אירן נכשלה כישלון חרוץ. המדיניות שהוביל נתניהו בתחום זה התבררה כבלתי יעילה בעליל. אירן חיה ונושמת ללא סנקציות ומבלי שישראל הייתה מעורבת בגיבוש ההסכם. במקום להתייצב לצדה של ארה"ב, נתניהו החליט להילחם בה קשות. נותרנו בחוץ. זהו כישלון מדיני צורם ביותר. כך יקרה גם בנושא הפלשתיני. במקום שהפלשתינים יהיו אורחים בלתי רצויים בבירות העולם, דווקא ישראל צריכה להתמודד עם סימוני מוצרים, איומי חרם, וכד'. זה לא ייאמן.
מי שמנהל את מדיניות החוץ של ישראל חייב לערוך חשבון נפש רציני, ולשאול את עצמו איך הגענו למצב זה? לעת עתה, אנו קוצרים את פירותיה הבאושים של מדיניות החוץ הישראלית, בנוסף לגל הטרור האיום הפוקד אותנו ומפיל קורבנות שווא. אם ראש הממשלה לא יזניח את מדיניותו של שב ואל תעשה, כי אז אנו צפויים לעוד הפתעות גרועות בזירה הבינלאומית.
