אדם אומר לנפשו כי הדרך אינה קיימת אלא כדי לחבר תחנה ממנה יוצאים לתחנה בה חונים, עד שהוא הולך ומגלה כי הדרך עצמה גם היא תחנה. כמוה כגשר שאינו בטל בפני שתי הגדות אותן הוא מחבר ומפני הנהר עליו הוא עובר. אם הוא תלוי - ובאה הרוח ומרעידה אותו - העובר חי את הרגעים של חרדה שאין הוא חי על הגדות היצוקות. אם הוא בנוי - ובאים המים הלוחכים ומאיימים לפורר יסודותיו - אדם עובר ויודע שאם הגדה היא קבע - כל גשר הוא ארעי, והוא הולך בהרהורים שאינם נקווים בו על היבשה. הגשר הוא דבר שכולו גשר אף על-פי שלא נוצר אלא להיות מעבר.
כן הדרך היא הוויה שכולה דרך לעצמה. אם היא קצרה, ואם היא ארוכה, אם היא משובשת ואם היא סלולה כדבעי, ואם היא ביער ואם היא בערבה, ואם היא פתוחה ואם אורבים בשוליה ליסטים - אדם חי עליה את חיי הדרך חיים שיש להם אלף טעמים של דרך ואף לא טעם של מאין באת ואף לא טעם של לאן אתה הולך, שאלה אינם קיימים אלא כדואים גבוה מן הווה, כמו הזיכרון, כמו התקווה... ויותר מכל הדרך היא הוויה ניצחת לעצמה כשההולך בה אינו יודע אם הדרך עצמה יודעת לאן היא הולכת.
הנה עם יוצא ממצרים והולך במדבר בו לא דרכו רגליו מעולם. אפשר שיש דרכים הרבה בישימון המסווה כל משעול, וכולן זולת אחת אינן הולכות לשום מקום אלא מסחור לסחור, מתהייה לתהייה, ורק אחת הולכת אל הארץ הנכספת, אבל האחת הזאת איה הצעד הראשון שייצא איתה ולא יוליך למהומה, ואיה הצעד השני, ולא ייסוב לאחור. משה, מנהיגם של ישראל מפני שהוא שאיתר את שארץ השבי היא היא ארץ חסות אלא ארץ הקץ, ושגחלת החרות גם אם היא לוחשת הופכת ללהבה שבוערת עד שלאורה מפציעה ארץ הקוממיות, ידע להוציא ונשבע להביא אבל הוא עצמו לא היה בדרך מעולם. אילו הלך בראש שבטי ישראל במדבר היה כמנהיג סומא המוליך את עמו אל האין. על כן ה' בכבודו, הוא לבדו, "... הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה" (שמות י"ג, כ"א).
האור הגדול
הוא שם, בראש, כל רגע מרגעי המסע בדרך. "לֹֽא-יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם" (שם כ"ב). אפילו לא בין ערביים, אפילו בשעה שאינה לא יום ולא ליל, או בשעה שהיא גם יום וגם ליל, אפילו לא בהרף העין בו מאיר היום וגווע החושך. באותו הרף עין יכול צעד אל הלא נודע להוליך את התוהו. ועל כן "כשעמוד הענן קיים היה עמוד האש צומח, כשעמוד האש קיים עמוד הענן זורח", אומר רבי שמעון בר יוחאי במכילתא. העמוד הזה שהמקרא קורא אותו ענן, היה עמוד של אור, שהיה עז עד שאור החמה לא יכול היה לבטלו, והעמוד הזה שהמקרא קורא לו אש לא היה אלא אור גם הוא ואור הסהר לא יכול היה לבטלו, לא ימיש, לא זה מפני החמה ולא זה מפני הלבנה.
ואל נתמה על שזה של יום הולך לפניהם לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וזה של לילה רק לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם, והרי הפסוק עצמו אומר כי בהנהגת שניהם הם ידעו לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה. אלא אומר אני כי ביום כשהאור גדול, ודומה עליו על האדם שהוא רואה לאן הוא הולך אף על-פי שהוא אינו יודע אל נכון מה מכל שהוא רואה הוא הישר והטוב, הוא צריך להארה יתרה שתנחה אותו, אבל בלילה, המכסה את הארץ כולה, ואין הוא רואה אלא מה שרצועת האור מאירה, ההארה עצמה היא ההנחיה. האור לא בא לגרש את החושך כולו, החושך הוא חלק מהוויית
העולם הזה, בלא חושך היה האור מאבד את ייחודו הזוהר, הוא כאן החושך, להיות, וכבר אמר הנביא "כִּֽי-הִנֵּ֤ה הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה-אֶ֔רֶץ... וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח ה'" (ישעיה ס', ב') . זאת דרכה של גאולה עלי אדמות, היא אינה גואלת את העולם מן החשכה, היא מאירה בחשכה את דרכם של הגאולים...
ועדיין, אף על-פי שעמודי האור והאש הנחו את ישראל בדרך, מאין לאן, הם לא הנחו אותם איך... והם תעו ארבעים שנה בדרך בה אי-אפשר היה לטעות, מפני שגם אם האלוהים הוא עצמו מוליך את האדם בדרך היודעת את התוואי הארצי השמור לה מתחנת היציאה אל תחנת החניה - עדיין - רק האדם שבא לעולם כיצור בוחר ממונה להתוות את דרכו הישרה שלו, זו ההולכת ממנו אליו, אליו ממנו, באשר לשם הוא הולך.... וכאשר נגנז עמוד הענן ונגנז גם עמוד האש, אשרי האדם שיודע ללכת אחרי עמוד האור ועמוד האש שהוא מוליך מעצמו לפניו....
ערב שבת פרשת בא התשע"ו
