פרופ' אביהו וסרמן סיפר לי פעם, שהריון במגזר הבדואי אורך שלושה חודשים בלבד. מגיעה לבית החולים סורוקה אזרחית ישראלית הנשואה לבדואי ויולדת בן במזל טוב. לאחר שלושה חודשים מגיעה אותה אישה ששוב ילדה. לאחר שלושה חודשים אותה אישה יולדת שוב.
לפי הסיפור, הבדואים נושאים מספר נשים, אחת מהן אזרחית ישראלית והיתר ירדניות או תושבות השטחים. כל פעם שאחת מהנשים יולדת, מצהירה היולדת שהיא אותה אזרחית ישראלית והילד נרשם כבנה של האישה הישראלית. מובן שמי שמשלם את הביטוח הלאומי עבור כל הילדים הם אנחנו.
את סיפורי הגירושין והמזונות שהמדינה מממנת נשאיר למאמר אחר. כאן נעסוק בהחלטתה של נשיאת בית המשפט העליון,
מרים נאור, לדחות את הבקשה לדיון נוסף בעניין פינוי השבט הבדואי אבו-אלקיעאן מאזור נחל יתיר שבנגב לשם פיתוחו למגורים ולתיירות.
את השבט מנסה המדינה לפנות עוד משנת 2004. לאנשי השבט מציעים דיור חינם ביישוב סמוך למקום מושבם, יישוב בדואי עם תשתיות של חינוך ורווחה. את הקרקע מעוניינת המדינה לפתח לצרכי תיירות והתיישבות יהודית. הבדואים מסרבים ומגישים תביעה לשם מניעת פינויים.
אותם בדואים, כך קובע בית המשפט, הם ברי-רשות. בר-רשות הוא אדם שמתיישב על קרקע ברשות בעל הקרקע, שאיננו מבקש דמי שכירות עבור השימוש. אותו אדם מתיישב על הקרקע ואף בונה עליה את ביתו (או אוהלו). לאחר תקופה, שיכולה להיות גם בת שנים רבות, מגיע בעל הקרקע ודורש את פינויו של אותו בר-רשות. האם יכול בעל המקרקעין לעשות כן? ואם כן - בא לו תנאים?
התשובה, אותה נותנת גם הנשיאה נאור, כמו כל תשובה לכל שאלה משפטית, היא: "תלוי". תלוי האם כאשר ניתנה הרשות, היא ניתנה באופן הדיר או בלתי הדיר (בלתי חוזר). גם אם הרשות ניתנה באופן הדיר, ובעל הקרקע יכול להתחרט, עדיין יש לבדוק האם ההשקעות של בעל הרשות בקרקע מזכות אותו בפיצויים במסגרת פינויו.
ראוי לציין, כי בר-רשות היא זיקה חלשה ביותר אל הקרקע. כל אשר מקיפה הזכות, היא השימוש בקרקע כל עוד הבעלים מאפשר זאת ועד להודעה אחרת של הבעלים, ללא התיישנות ולרוב ללא זכות לפיצוי. עוד ראוי לציין, כי כדי להפוך לבר-רשות אין צורך בהסכמה מפורשת של בעל המקרקעין. לעיתים ייראו העלמת עין או התנהגות אחרת של בעל המקרקעין כמתירה לבר-הרשות את הרשות, אולם כאמור בעל המקרקעין רשאי לבטלו בכל עת. ישנו חריג לכללים אלו, והוא פסיקה מן הצדק אשר מאפשרת לבר-רשות להישאר על מקרקעין.
בית המשפט קבע, כי אכן בני השבט הם בני-רשות (המדינה ניסתה לטעון כי הם פולשים והטענה נדחתה)- אולם רשות הדירה. בנוסף נקבע, כי כל הבנייה של בני השבט נעשתה בניגוד לחוק ובניגוד לרצונה של המדינה, ועל כן בני השבט אף אינם זכאים לכל פיצוי. נקבע, כי על בני השבט לפנות לאלתר את אדמות המדינה.
אכן, מדובר בסוגיה מורכבת ורגישה. בני השבט מעוניינים לשמר את אורחות חייהם מימים ימימה, לחיות ללא תשתיות ולהמשיך בחיי המדבר הפראיים. זאת, לעומת המדינה המבקשת לקבל את חזקתה בקרקעותיה, לפתח אותם ולנסות ולהביא מעט קידמה לאותם בני שבט שכאמור אינם חפצים בה.
נותר רק לחזור ולהציף שוב את עוצמתנו כחברה, עת אנו מאפשרים לאותם ברי-רשות, לגרור את המדינה על פני למעלה מ-14 שנים בבתי משפט, תוך יצירת עלויות עתק והכל על-מנת למצות עד תום את זכותם לצדק ומשפט.
