ערביי ישראל - זכויות וחובות

הטענות נגד השלטון ערביי ישראל מרגישים מקופחים בשטח הכלכלי, התשתיות, החברתי והמוסדי. יש בסיס לטענות לאורך כל הממשלות בישראל, אך יש גם בסיס לטענות שחלק מהקיפוח והאי התקדמות או השתלבות במדינה, נגרמה לא מעט בשל התנהלותם, התנגדותם העיקשת למדינה יהודית ובעיקר בשל בחירתם המתמשכת, בהנהגה אנטי-ישראלית, כמו רוב הח"כים, אשר עיקר עיסוקם לא בעזרה ושיפור המעמד של ערביי ישראל, אלא מעמדם הם על-ידי הצהרות אנטי שלטוניות, פגיעה בסדרי שלטון ועלבונות להנהגת המדינה. אם האזרחים הערביים רוצים שינוי - שיחליפו את ההנהגה. אזרחי ישראל הערביים מגדירים עצמם כפלשתינים, וזה נראה לי סביר הוגן ומקובל. אזרחי ישראל הערביים, הרואים עצמם כפלשתינים ומזדהים עם העם הפלשתיני בעזה, יו"ש וירדן - גם זה מקובל. אבל ערביי ישראל המזדהים עם פלשתינים שהם חמאס, חיזבאללה או משתפים פעולה עם אל-קאידה, שמטרתם חיסולה של מדינת ישראל, חיסולה של היישות הציונית והשמדת ישראל - זה סיפור שונה ודורש התייחסות שונה.

מחשבות זדון

לצערנו הרב, יש נטייה ברורה מצד פלשתינים אזרחי ישראל - לא להזדהות עם המדינה, חוקיה ואורחות חייה ולשאוף להפוך אותה בשלב ראשון,למדינת כל אזרחיה, או למדינה דו-לאומית, כך שיוכלו במהלך השנים הקרובות להשתלט על השלטון באמצעות הרוב הדמוגראפי ולדחוף את היהודים, הציונים לים, ולהפכם למיעוט ואם אפשר להשמידם. אסור לטעות, יש מנהיגים ערביים חלקלקי לשון ומחשבות זדון שפניהם כאילו לשלום בר-קיימא או יציבות במזרח התיכון. יציבות מנוגדת לאידיאולוגיה שלהם, הבנויה סביב תקיפת הציונות המעשית, תקיפת הממשל הישראלי וממשלות ישראל - בגבולות ארץ ישראל. אנשי השמאל והעסקנים הפוליטיים, המאמינים, שנסיגה לגבולות 67, פשרה בירושלים, והסדר באגן הקדוש, הם הפתרון לשלום ולהסדר עם שכנינו ועם הפלשתינים שבתוכינו - חיים באשליה מתוקה. אין ספק, שכוונתם טובה ויש להם תילי תילים של תיאוריות ושכנועים עצמיים בעיקר - שזאת הדרך הנכונה. אך המציאות האכזרית טופחת על פניהם השכם והערב, עשור אחר עשור ודור אחר דור, ומה שיפה באידיאולוגיה זאת הוא "הקסם שבנאיביות".

פלישה מצפון

סקירה היסטורית קצרה מצביעה על כך שמאז תוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947, בה הומלץ על הקמת שתי מדינות לשני העמים בנוסח: "מדינה יהודית + מדינה ערבית (שימו לב - לא פלשתינית) - ערביי ישראל לא שינו את דעתם עד היום. לכן, דרישת ממשלת ישראל, בראשות נתניהו, להכרה במדינת ישראל כמדינת היהודים במקומה, ומבוססת לא רק על הרעיון הציוני אלא גם על החלטת האו"ם מ-47. ואם בכך לא די, אפשר לצטט מדברי דוד בן-גוריון ומגילת העצמאות - ביום ההכרזה על הקמת המדינה בנוסח הקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל היא מדינת ישראל - כמדינה יהודית ציונית ודמוקרטית. אבל, מאז 1947 ועד 2010 ועד... הערבים מסביב והערבים במדינת ישראל לא משלימים עם הקמת המדינה. ב-1947, במקום לקבל את החלוקה, הם החליטו על פלישה מצפון, מדרום וממזרח, במטרה לחסל את היישות הציונית ולהתחלק בשלל. הם הכריזו על מלחמה ב-1947, ועכשיו ב-2016 מאיימים באינתיפאדה חדשה ושכנינו מסביב בראשות סוריה בגיבוי אירן וחיזבאללה מלבנון בגיבוי אירן, מאיימים בסיבוב מלחמה נוסף, אם לא נתקפל, נוותר, נסוג מרמת-הגולן, מיש"ע ואם אפשר מישראל בכלל לקנדה, אוגנדה או אנטרקטיקה. המסקנה המתבקשת - הפלשתינים, לא מעוניינים בנסיבות הקיימות, הן בשל אידיאולוגיה השגויה שהביאה עליהם אסונות ומלחמות והן בשל חוסר מנהיגות חזקה ואמיצה לבצע מהפך פוליטי דרמטי, להגיע לידי הסדר קבע, זמני או ממושך. מערביי ישראל, כאזרחי ישראל, היינו מצפים ליותר נאמנות, וליותר הזדהות עם המדינה, חוקיה ומגמותיה ובתמורה אנו מקבלים "טיטול רטוב בפנים" - בנוסח התבטאות במאי עג'מי מנהיגי הציבור הפוליטי והממסד הדתי הפלשתיני. נאמנות למדינה ולחוקיה אינה דרישה מופרזת ומופרכת. היא מקובלת בכל העולם הדמוקרטי ובוודאי הלא דמוקרטי. בארה"ב אחרי 5 שנים של תושב קבע מי שזוכה לקבל אזרחות, עובר טכס השבעה לדגל ולחוקת ארה"ב, נשיא ארה"ב וסגנו הנבחרים נשבעים אמונים למדינה, אז מה הפסול בדרישה, ואם כל מה שאמרתי לעיל עדיין לא משכנע, הנה כמה דוגמאות להתנהלות נציגי הציבור הערבי בישראל. פרט מאשר לבצע פיגוע, עשו הח"כים הערביים בראשות עזמי בשארה, אחמד טיבי, א-סנע וחבריהם, את כל הפעולות הבלתי חוקיות משך השנים האחרונות, ללא מענה, ללא פעולת הרתעה או ענישה מצד מערכת אכיפת החוק. לאורך כל התקופה המדוברת, חברי הכנסת, במיוחד מהימין>, אומנם צעקו, בקרו, התרעמו, אך בפועל, לא נעשה הרבה. לא הצליחו לגבש רוב לתיקון החוק או לחקיקת סעיפים רלוונטיים, שימנעו מח"כים, המסייעים לאויב, בביקורים בהרצאות, בכנסים, במאמרים ומברקי עידוד, לפעול כנגד המדינה מוסדותיה ומנהיגיה, דוגמת הביקור של הח"כים בסוריה. בל ישלה את עצמו איש, מהציבור הישראלי שיש אפשרות ולו הקטנה ביותר, שתצדיק את מעשיהם המופקרים והחצופים. אין כל אפשרות, אפילו בפרשנות המרחיבה ביותר, הליברלית והנאורה, להכניס את מעשיהם תחת כנפי המטריה של חסינות חברי הכנסת. גרסת הח"כים, יועציהם ותומכיהם מתבססת בעיקרה על הטענה, שהחסינות המהותית שלהם כח"כים, נבחרי ציבור, מעניקה להם חסינות פרלמנטארית, כשהם מטפלים, מייצגים את הציבור שלהם בנושאים פוליטיים שבהשקפת עולמם, גם מחוץ לגבולות המדינה כולל ביקורת ופגישות עם מנהיגים של מדינות, שהן ארצות אויב לפי החוק הישראלי. אין לטענות אלה שחר ולא בסיס משפטי או מוסרי ענייני. החסינות המהותית, מתייחסת לפעולות הח"כים בייצוג הציבור שלהם בכנסת ובישראל, לאור חוקי ישראל ומגבלותיה. היציאה לחו"ל, לארצות המוגדרות כארצות אויב, או נמצאות במצב לוחמה עם ישראל, היא רק באישור שר הפנים. ח"כים לא יכולים לקחת על עצמם את ייצוג מדינת ישראל, בעיותיה, פלגיה הפוליטיים בעולם, ללא אישור ממשלת ישראל, משרד החוץ, משרד הפנים, או גוף ממשלתי שאישר להם את המהלך. יתרה מכך, גם גבולות חופש הדיבור, שבהם נאחזים הח"כים הערביים נמתחו במקרים אלה, הרבה מעבר לגבולות המותר הסביר וההיגיון. בזמנו כיניתי את המצב השורר בישראל בהגדרה של "דמוקרטיה משוגעת", במקום "דמוקרטיה מתגוננת", כמתבקש במצב הביטחוני משפטי בו אנו שרויים. בג"ץ בהרכב מיוחד ונדיר של 11 שופטים דן בסוגיה איחוד משפחות וכך אומר השופט חשין: "הרשות הפלשתינית היא ממשל אויב, ממשל שרוצה להשמיד המדינה ולא מוכן להכיר במדינת ישראל". וממשיך כב' השופט ואומר: "נכון שהעם הפלשתיני אינו עם עוין, אבל מדינת ישראל צריכה להגן על עצמה... מדוע שבזמן מלחמה ניקח סיכונים?" ובהמשך: "האם אנגליה ואמריקה לקחו סיכונים מול גרמניה שביקשה להשמידם במלחמת העולם השנייה"? ומסיים השופט במשפט המחץ - "מי שמתחתן עם פלשתינית שיסע לגור בג'נין". והרי לכם בתמצית כל התורה הציונית ביטחונית על רגל אחת.

לסיכום: כל עוד ערביי ישראל, לא ישלימו עם קיום מדינת ישראל, כמדינה יהודית, לא תהיה התקדמות פוליטית רעיונית שתוכל לגשר בין מדינת ישאל לרצון של ערביי ישראל לשוויון זכויות מלא, שהרי ציינתי לעיל, כי היסוד לשוויון הוא הכרה במדינת היהודים, וכפיפה לשלטון החוק. כל עוד אלמנטים אלה לא יחלחלו ולא יגברו וערביי ישראל יתמכו או יסיעו או יבצעו בעצמם פיגועים, לא יהיה שינוי בדור הזה.