מה נושא איתו כמטען לכל החיים ילד בן דורי וגילי, שגדל בירושלים בפרט ובארץ בכלל בשנות ה-50? מה היה בית הגידול והחינוך שלנו אז? אני מבקש לקחת אתכם אתי בקרון הזמן אל ירושלים של שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60.
היינו עסוקים אז בהוויה של ראשוניות יצירתן של חברה ומדינה, בלא שידענו שאנו מצויים בתהליך, גם לא הבנו אז את מעשה היוצר והרוקם של הוויה זו. וכך, שוטטנו בין כמה בתי אולפנה וחינוך שעיצבו אותנו נוסף על הבית המשפחתי האישי של כל אחת ואחד: בית הספר כמובן במשמעות הקניית הידע, תנועת הנוער שעיצבה ערכים חברתיים ולאומיים, אך לא פחות משמעותי היה מרחב הרחוב, מדרשת השוטטות התמידית.
שם בילינו שעות רבות מחיינו. כיום מכנים זאת "המרחב הציבורי". הרחוב שבו שוטטנו במרבית שעותינו הפנויות הקנה לנו ערכים, מושגי יסוד, הכרויות עם אישים ועוד ועוד מטמונים ששקעו עמוק עמוק בנפש האישית ויצרו תשתית מרתקת להמשך החיים.
מי יבין לנפשו של ילד ירושלמי שאת לימוד אותיות הא"ב רכש בדרך ייחודית: לפני שנכנסתי בשערי כיתה א', ובטרם התוודעתי למושגי ה"מילה", ה"איות" וה"אותיות", כבר הכרתי אותן דרך הכינויים של מבני בית החולים שהיו פזורים במערב העיר: הדסה א', הדסה ב' והדסה ג'. כך היה המניין; חבורת הילדים של אז, ואני בתוכה, ידעה דרך השוטטות ברחובות ובאמצעות ההיכרות האינטימית עם מוסדותיו, את שמות האותיות עוד לפני שפקדנו את ספסל הלימודים, טרם כניסת המורה לכיתה א' ושרטוט ראשון של אותיות השפה על גבי הלוח.
אדם מהסוג הגרוע ביותר
וכך גם בני דורי משנות ה-50 הרכיבו את הפאזל של מושגי היסוד בשואה עוד לפני ששמענו על מהלכיה, טרם ידענו על שלביה ועל היקפה. כך, למשל, אחת המילים הראשונות הזכורות לי מימי ילדותי הייתה המילה "שילומים". אז עוד לא ידעתי את משמעותה של המילה "כסף". גדלתי ברחוב הלל שבמרכז העיר, כמטחווי קשת מהכנסת הישנה שברחוב המלך קינג ג'ורג' (על-פי ההגיה הירושלמית....). כיכר מנורה הסמוכה אוכלסה מדי פעם בהמונים שבאו לשמוע את
מנחם בגין. כחוויית ילדות אני עדיין זוכר את חוטי התיל שהקיפו את בניין הכנסת הסמוך לביתנו, ושוטרים מבקשים תעודה מזהה מאבא שביקש איתי להגיע לביתנו. בשלל אירועים אלו ריחפה המילה "שילומים" כמושג על-חושי, בלתי נתפש אצלנו, ובלא שנבין קמצוץ ממשמעויותיו גם אז.
באותם זמנים שמעתי ב"מדרשת הרחוב" שלי את המושג
קאפו. איני זוכר את הנסיבות שבהן שמעתיו לראשונה, אך הוא חזר ונשנה בשיחות חטף של הורי. הכרתי את המושג, אך פשרו נעלם ממני. ידעתי רק שקאפו הוא מושג רע ושלילי מאוד, ומי שמתכנה בו הוא אדם מהסוג הרע ביותר. היו שהצביעו על תושבים בשכונה וכינו אותם בכינוי זה. האם אכן הם היו כאלו או שמושג זה שימש כמילת גנאי - לא אוכל לדעת היום.
לא היה צריך לחכות לספרו של
איתמר לוין "קאפו באלנבי", שלכבודו התכנסנו הערב, על-מנת להבין ולהכיר את המושג ברבות השנים. לכאורה: מושג ידוע, אך ספרו של איתמר פותח לראשונה צוהר ומעבר לו, כורה פתח של ממש להבין רובד חשוב ביותר בתחילת יצירתה של החברה המתהווה במדינה החדשה. הניסיון להתמודד עם אירועי השואה שהסתיימה לא מכבר באמצעות העמדה לדין של עשרות יהודים שהואשמו בסיוע לנאצים במעשה האכזרי שלהם כלפי יהודים אחרים.
במהלך השנים הבנו גם, כולנו, כי מגוון הצבעים העומדים לרשותנו לשיפוט אירועי ההיסטוריה אינו נע בין שחור או לבן רק, אלא הינו מגוון צבעי ביניים רב מאוד של זוויות ראיה ובחינה שונות, מגוונות ומורכבות.
האם יש לנו זכות מוסרית?
התלבטנו כשהובא כתב היד אלינו. קיים אצלנו תהליך רגיל המקובל במוסדות מחקר של טיפול אקדמי-מקצועי: קריאות חיצוניות - לקטורות, הערות, שינויים וכו'. לא התלבטנו בשאלת הנושא ובחשיבותו במכלול הנושאים שבהם אנו מטפלים, הקשורים לבניין החברה במדינת ישראל, אך כאן עמדה לפנינו שאלה מוסרית שאליה לא נדרשנו בעבר: האם יש לנו זכות מוסרית לפרסם שמות מלאים? שיתפנו את איתמר בהתלבטות, ונחה דעתנו לאחר שיג ושיח אתו בנושא.
אני גאה על כך שגם אנו וגם שותפינו להפקה, בית העדות מורשת, לקחנו על עצמנו להאיר אירועים שהיו מוחבאים ומוצנעים לאורך שנים רבות. הגיע הזמן בחלוף השנים להתמודד עם סוגיות מוסריות מן המעלה הראשונה ולהציגן כפי שאירעו אז, סוגיות שגם הן מהוות נדבך מההוויה הנוכחית שלנו.
יבואו על הברכה שותפינו במורשת ועמיתי לעבודה ב"יד" מהמכון לחקירת ארץ ישראל ויישובה: ראובן גפני, בני וכסלר ושלומית משולם וחברי ועדת הסדרה של פרסומים ספרותיים-חינוכיים שבמסגרתה ראה אור ספר זה.
מעל לכל ברצוני לברך בשם בית יד בן-צבי את מחבר הספר, איתמר לוין, שעמל ואסף ולא נרתע מלטפל בְּנושא שלא זכה עד כה למחקר מסכם, משולב וממצה כמו מחקר זה.