כפי שפרצה כסערה פוליטית מכוונת, כך שככה הפרשה בכל הנוגע לשאלות האתיות והנורמטיביות של חיינו הציבוריים המגולמים בה. גם דרכו של דרעי וגם הסערה הציבורית כביכול שכל כולה פסדה - מכוערת מבחינה נורמטיבית וחמורה ביותר מבחינה ציבורית - פסולות.
פרשת דרעי נחלקת לשנים: א. החלק המשפטי - עד לאחר ריצוי המאסר שנגזר על דרעי על-ידי בית המשפט בגין עבירות שוחד שיש עימן קלון, ועוד 7 "השנים הרזות" בהן היה עליו להתנזר מהחיים הפוליטיים הפורמליים (לפחות). ב. החלק הציבורי - הכולל את שובו של דרעי לחיים הציבוריים כח"כ, מינויו לשר בממשלה ולאחרונה שובו למשרד הפנים, ממנו הודח בשעתו בשל כתב האישום החמור שהוגש נגדו.
חזרתו של דרעי לחיים הפוליטיים הייתה צפויה. להערכתי, החוק הקובע שעליו להתנזר מתפקידים ציבוריים-ממלכתיים במשך 7 שנים לאחר שסיים לרצות את עונש המאסר, שהוגדר "כנושא קלון", לא חוקק במקרה בנוסחו הנוכחי. לנגד עיניהם של מנסחיו עמדה אפשרות שאדם צעיר יחסית, שהורשע ונגזר עליו עונש מאסר קצר יחסית עם אפשרות של קציבה מקלה על-ידי הנשיא, אם הוא בגדר "מכשיר פוליטי שאי-אפשר בלעדיו", יוכל לחזור לחיים הפוליטיים.
זו מכשלה חמורה ראשונה שפרשת דרעי מעלה על סדר היום הנורמטיבי שלנו. בקונטקסט זה חשוב לזכור שדרעי היה מקורבו של הרב
עובדיה יוסף, ו
ש"ס בהנהגת הרב, הייתה במשך שנים לא מעטות לשון מאזניים פוליטית ו"ממליכת מלכים" בישראל.
דומה שבישראל התחום הציבורי היחיד בו מיושם בקפידה עקרון התכנון לטווח ארוך, הוא התחום הפוליטי המניפולטיבי.
לאחר מותו של הרב עובדיה והעברת עיקר סמכויותיו הפוליטיות לדרעי כמנהיג ש"ס, ובעקבות תוצאות הבחירות האחרונות והקמתה של קואליציה על חודו של רוב בן מנדט אחד בכנסת, חזרה השאלה לדיון ציבורי נרחב.
המוטיב לדיון המחודש, כשלעצמו, הוא מכשלה נוספת. שהרי לא השאלה הציבורית-מוסרית-נורמטיבית עמדה כאן לדיון, אלא הקוניוקטורה הפוליטית. עלובי האופוזיציה שלא עשו דבר קודם לכן בכדי למנוע את חזרתו של דרעי לחיים הפוליטיים, הפכו עתה עולמות בתקווה לדוג במים עכורים. "יפי הנפש" של הדמוקרטיה, המוסר הציבורי, טוהר המידות והנורמה הראויה - נקבצו ובאו להשתתף במחול השדים האבסורדי. בנסיבות אלה, אפשר בהחלט להבין מדוע נעמדה גם הקואליציה על רגליה האחוריות במאבק זה, כשהיא מגוננת ב"חרוף נפש" על רצון הציבור, כפי שהשתקף בתוצאות הבחירות; נו, באמת?!
משהובהר לשועלים המייללים שאין להם סיכוי ממשי להפיל את הממשלה, ולכלבים הנובחים שאין ממש ביללת השועלים, נרגעו כל הצדדים וחלפה לה כביכול עננת הסערה. לאור התנהלות זו, האם יש מישהו חושב בקרבנו שמתקשה להבין מדוע הפוליטיקאים שלנו והכנסת בראשם זוכים לאחד הציונים הנמוכים ביותר בסקרי דעת קהל המעריכים את תפקוד נבחרי הציבור? התנהלות בנוסח זה, וההערכה שהיא מחוללת בציבור היא
המכשלה החמורה השלישית שמעמידה בפנינו פרשת דרעי.
