הנשיא הבא, דווייט אייזנהאואר, היה לפני נשיאותו הגנרל שפיקד על כוחות בעלות הברית באירופה במלחמת העולם השנייה. גם בתפקידו זה עשה אייזנהאואר לא מעט טעויות, שלגבי כמה מהן ניתן לטעון כי הן גרמו להארכת המלחמה, אך איננו עוסקים כאן בטעויות של מפקדים צבאיים, שהן גם הרבה יותר שכיחות, ולא תמיד באשמתם, אלא בטעויות של נשיאים. בכל מקרה, הטעויות שלו כגנרל, לא הפריעו לפופולריות שלו לאחר המלחמה. אם בשל התוצאה הסופית, ואם מסיבות אחרות. בזכות הפופולריות הזו, ובזכות הביקורת הציבורית על טרומן בשל מלחמת קוריאה, זכה אייזנהאואר בתפקיד הנשיא.
בכל הנוגע לקוריאה, ירש אייזנהאואר את תוצאות מדיניותו של קודמו, ולכן לא ניתן לתלות בו שום אשם בנוגע למלחמה זו. אייזנהאואר גם החל מאוד בקטן את המעורבות של ארצות הברית בווייטנאם, אך זה היה כל-כך מועט ומצומצם שגם בנושא זה לא ניתן לבחון אותו. אבל בתחום אחד הייתה לאייזנהאואר השפעה ישירה - המזרח התיכון. כאן הוא הגביר את מעורבות ארצות הברית, ולא בצורה חכמה.
ביולי 1952 התחוללה במצרים מהפכת הקצינים בה הודח המלך פארוק הפרו-בריטי. הפיכה זו נעשתה בסיוע ה-CIA. לא ברור האם נשיא ארה"ב טרומן, שהיה אז בשלהי כהונתו, היה מעורב אישית בהחלטה לסייע להפיכה זו, אולם ברור כי זה לא היה צעד חכם. בשלב ראשון גרם צעד זה לסילוק הכוחות הבריטיים ממצרים.
ב-1954, בתום מאבקי כוח בין הקצינים שביצעו את ההפיכה כנגד פארוק, עלה לשלטון כנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. גם כאן הייתה בחישה אמריקנית. אייזנהאואר האמין כי נאצר הוא מנהיג מתון ובעל ברית של המערב. אבל נאצר דגל בהלאמות, ובסופו של דבר במימוש הסוציאליזם במצרים, והוא קשר קשרים עם ברית המועצות ועם מדינות קומוניסטיות נוספות. בנוסף היו לו שאיפות להיות המנהיג של מדינות ערב, מדינות האיסלאם ומדינות אפריקה גם יחד. הוא יזם את פעולות הפדאיון כנגד ישראל, וגם את הקמתו של אש"ף.
ב-1955 חתם נאצר על עסקת נשק ענקית עם רוסיה, ואפילו עובדה זו לא גרמה לאייזנהאואר לשנות את הבנתו לגבי נאצר. למעשה היה זה איש ה-CIA, קרמיט רוזוולט, שיעץ לנאצר לשקר לשגריר בריטניה, סר האמפרי טרווליאן, ולומר לו שהעסקה נחתמה עם צ'כוסלובקיה ולא עם רוסיה. לקרמיט רוזוולט אף היה סוכן בשם מיילס קופלנד, שישב במשרד סמוך ללשכתו של נאצר, וגם זה לא שיפר את ההבנה.
ב-1956, עם התרבות פעולות הפדאיון, סגירת מיצרי טיראן בפני תנועת ספינות ישראליות, ולבסוף הלאמת תעלת סואץ על-ידי נאצר, צעד שפגע בצרפת ובבריטניה שהיו שותפות בתעלה, נרקם הסכם בין ממשלות צרפת, בריטניה וישראל ליזום את מבצע סיני. במבצע כבש צה"ל את רצועת עזה, ואת חצי האי סיני ופתח את מיצרי טיראן לשיט ספינות ישראליות. צרפת ובריטניה החלו בהשתלטות על אזור תעלת סואץ.
בנקודה זו החליט אייזנהאואר להתערב ובעוצמה רבה. הוא דרש משלוש המדינות להוציא את כוחותיהן, ובשיתוף פעולה עם ברית המועצות באו"ם, התקבלה החלטה הדורשת את הנסיגה. מאחורי הדרישה של אייזנהאואר לא עמד שום היגיון. לאחר סיום כהונתו הודה אייזנהאואר במספר הזדמנויות כי ההחלטה הזו הייתה טעות.
גם האיום הסובייטי בהתערבות צבאית היה איום סרק. לברית המועצות לא הייתה אפשרות מעשית להתערב בעימות שהתרחש כל-כך רחוק מגבולותיה. מה גם שבאותה עת הצבא הרוסי היה עסוק בדיכוי המרידה בהונגריה.
הלחץ של אייזנהאואר גרם לפגיעה מיידית בעיקר בצרפת ובבריטניה שהיו בנות בריתה של ארצות הברית במסגרת נאטו. אפילו מבחינתה הצרה של ארה"ב לא הייתה לכך שום תועלת. למגינת ליבן של צרפת ובריטניה, האו"ם נתן הכרה רשמית להלאמת תעלת סואץ על-ידי מצרים.
מבחינת ישראל, בטווח הקצר ישראל השיגה את פתיחת מיצרי טיראן, חיסול של בסיסי הפדאיון, והצבה של כוח או"ם על גבולה בסיני ובשארם א-שייח. אבל, המעורבות של אייזנהאואר גרמה לחיזוק מעמדו של גמאל עבד אל נאצר, שהיה גורם שערער את היציבות האזורית. הוא הפך למנהיג אזורי חשוב.
תעלת סואץ נשארה סגורה בפני שיט ישראלי. בנוסף, בטווח הרחוק, הבטחתו של אייזנהאואר לישראל לערוב לשיט במיצרי טיראן הייתה נטולת כיסוי. לא הייתה שום אפשרות מעשית שארה"ב או האו"ם יכפו בכוח את קיום השיט. בנוסף, בד-בבד עם חיזוק כוחו של נאצר, הביא הצעד לחיזוק המעורבות הסובייטית באזור, וזו הרעיפה על מדינות ערב כמות גדולה של כלי נשק שהפיחו בהם תקווה, שהם יוכלו לחסל את מדינת ישראל. ניתן לומר אם כן, כי התערבותו של אייזנהאואר במשבר סואץ הניחה את התשתית לפריצת מלחמת ששת הימים כעבור 11 שנים. ללא התערבותו, רוב הנסיבות, שגרמו לפריצת מלחמת ששת הימים, לא היו אפשריות מלכתחילה.
