האם עשוי הפעם מועמד יהודי להיבחר בארצות הברית לנשיא? והאם לא עומדת לו לרועץ העובדה שאין הוא מייצג לא את הדמוקרטים ולא את הרפובליקנים, אלא רץ כמועמד עצמאי? זו הדילמה הכפולה שבה עלול להתחבט המיליארדר מייקל בלומברג, לשעבר ראש העירייה המיתולוגי והכל יכול של ניו-יורק, השוקל בימים אלה ברצינות את מועמדותו לנשיאות בארצו של הדוד סם.
בקונסטלציה הנוכחית זו בהחלט בשורה מרנינה וקרן-אור באפלה הקודרת והטורדנית שאופפת זה מכבר את מערכת הבחירות לנשיאות. עובדה שעד כה לא עלה בידי אף אחת משתי המפלגות היריבות והוותיקות להציג בפני ציבור הבוחרים מועמד מרשים כלשהו, העשוי לשבות את ליבם. במצב-ביש כזה אין צל של ספק שהופעתו של מייקל בלומברג היא בבחינת עוגן-הצלה.
כל יכול
ה"קוריקולום ויטה" של בלומברג מעיד עליו כאלף עדים שיש לו את כל מה שנדרש ממנהיג. בתור שכזה הוא הוכיח עצמו כראש העירייה הכריזמטי והכל-יכול של ניו-יורק, שעליה פיקד בהצלחה יתרה ושממנה עקר את הפסולת שבה. יתרונו הגדול הוא ניסיונו העשיר בניהול של ממשל, וכוחו אף ניכר בפתרונן של בעיות שנחשבו מאז ומתמיד לסבוכות.
פועל בקרבו לב יהודי חם. יהודי ניו-יורק רוו ממנו לא מעט נחת בעת כהונתו כראש עירייתם, וגם ישראל הייתה תמיד קרובה לליבו. נאמנותו למדינה מרקיעה שחקים ומענקיו עבורה מעוררים הערצה. אלא שמלבד ישראל, שצריכה כמובן לייחל לבחירתו, אמורים להחזיק לו אצבעות רבים וטובים מקרב שני המחנות הניצים בארה"ב. אחרי ככלות הכל נהנה מייקל בלומברג מניסיון ועבר פוליטי עשיר - הן כאיש המפלגה הדמוקרטית והן כאיש המפלגה הרפובליקנית. בחירתו כנשיאה הבא של ארה"ב - הפעם בכובע של מי שבחר לרוץ עצמאית - עשויה לכן להתפרש כ"מודוס ויוונדי" רצוי.
