אני רוצה לספר לכם סיפור קצר: לפני מספר שבועות קיבלתי טלפון, "שלום מדבר פלוני ממס הכנסה בכפר סבא", אומר לי הדובר בקול אדיב. "מה זכיתי שקיבלתי טלפון ממס הכנסה?", שאלתי "אני רואה שלא שילמת מקדמות לחודש נובמבר", ועניתי לו "אכן איחרתי בתשלום, אבל שילמתי כבר באינטרנט". הדובר ביקש באדיבות להקפיד להבא לשלם בזמן, ואני החמאתי לו על הגישה המרעננת, טלפון פשוט במקום מכתבים אדומים והודעות עיקול על הדלת.
זכור לי איזה פחד היה פעם ממס הכנסה, עובדי מס הכנסה נחשבו מצורעים, מי שהיה נקרא למס הכנסה היה יוצא אבל וחפוי ראש עם "שומה על-פי מיטב שפיטה", והגישה הזו לא אפשרה אף לאנשים ישרים לדווח ביושר, אבל במס הכנסה כמו בגופים אחרים העוסקים גם באכיפה הבינו כי הציבור איננו אויב, ולא כל אדם שחורג מהשורה או מהנוהל צריך מייד להיתלות. אנשים טועים, אנשים מפספסים ואפילו אם לפעמים עוצמים עין, הרי שגישה מקילה (תחילה), דווקא משפרת את האכיפה, באשר היא מגבירה את תחושת השותפות של האזרח עם הרשות, מפתחת את האחריות האישית, על חשבון פחד מן האכיפה, והאחריות אישית נשמרת לדורות, הפחד מן האכיפה נמוג שבוע שבועיים אחרי הפעלת הסנקציה.
היה לי מקרה דומה עם המשטרה, שכרתי אוטו אשר לא הייתה בו דיבורית וחמש דקות אחרי שיצאתי מחברת השכירות צלצל הטלפון הנייד, ואינסטינקטיבית לחצתי על המענה, אופס שוטר לשמאלי על קטנוע, "תעמוד בצד", "ניירות", הוא בדק במחשב, גילה תיק נקי, ולא קנס אותי, הוא נתן לי אזהרה, מאז ולמשך שנתיים יש לי סלולרי על תנאי על כל עבירת תנועה. זהו שילוב בין גישה מקלה וגישה מחמירה, אשר אולי לא מעשירה מיידית את קופת האוצר, אך משפרת מאוד את הבטיחות בכבישים.
מה מטרתם של גורמי האכיפה, כאשר הם עוסקים בציבור הרחב? האם מטרתם לנצח? האם מטרתם להרשיע? האם מטרתם לשמור על האוצר תוך שהם מונעים מאזרח לקבל את זכויותיו לכאורה? או שתפקידם להיות נציגי הממלכה, נציגי הצדק, הנציגים החושבים עשרה צעדים קדימה.
פרקליטי המדינה - פקידי מס הכנסה של פעם
אנו קוראים את הדוח האחרון של השופטת גרסטל, פגיעה קשה בזכויות נאשמים בכל הקשור לשימועים ומסירת חומרי חקירה, פער עצום בין שמירת זכויות נאשמים מיוצגים לבין אלה שאינם מיוצגים, והפגיעות האלה הן לא מאתמול ולא משלשום אלא הן נמשכות שנים, והתוצאה העגומה היא שפרקליטי המדינה של היום נתפסים יותר ויותר בציבור כמו פקידי מס ההכנסה של פעם, ובמס הכנסה מישהו שתפס את הראש, בפרקליטות זה לא קרה.
השוטפת גרסטל לא מינתה עצמה לתפקיד, היא מונתה לו. השופטת גרסטל לא יזמה את התפקיד, אלא המצב בשטח יצר את הצורך בו, לטעמי יש אמון רב של עורכי הדין הפרטיים בינם לבין עצמם, אך האמון בין עורכי הדין הפרטיים ופרקליטי המדינה הוא נמוך מאד, אין לטעמי אמון בין הציבור לבין פרקליטי המדינה, דיונים בודדים בהם נוכחתי ובהם ייצגו פרקליטי מדינה את המשרדים השונים, ואני מדבר על עניינים פעוטים לכאורה, מה שנראה בבית המשפט זה גם חוסר בקיאות של פרקליטי מדינה בחומר וגם קשיות לב לגמרי לא מובנת, בבחינת אם לא ננצח (בכל מחיר) את ניצול השואה האחרון בערעור שלו על החלטת איזו ועדה באוצר, יתמוטט העולם.
תחושת הצורך לנצח ולהשיג היא תחושה בריאה, אך מהו ניצחון?, האם הניצחון הוא בכך שמס הכנסה גרם בקשיות לב לנישום לדווח שקר, ואז תיקן את השומה על-פי מיטיב שפיטתו, ואז אולי קיבל גרוש יותר או גרוש פחות ממה שהיה מגיע לו, או לחלופין הניצחון הוא בעידוד הנישום לדווח מס אמת ובתשלום מס אמת, והאם הניצחון של פרקליט הוא באמצאות טבלת ייאוש של ניצחונות בדיונים בבית המשפט או שמא הניצחון בהגברת תחושת השותפות של האזרחים עם החוק ועם הגורמים האחראים לאכיפתו, וממילא הגברת השמירה על החוק.
נפלה בידיהם של פרקליטי המדינה הזכות וההזדמנות לשפר עצמם, לשפר תדמיתם בציבור, לשפר את ההבנה והאמון עם עורכי הדין האזרחיים ועם הציבור, לשנות מן הקצה אל הקצה את האמון של האזרחים במערכת אכיפת החוק, ובתוך כך להגביר משמעותית את שלטון החוק. יש לפרקליטי המדינה הזדמנות לנצח, לא בקרב זה או אחר, אלא לנצח במלחמה כולה, שמה של ההזדמנות הזו היא
הילה גרסטל, והם, בינתיים, בוחרים להפסיד.