הנשיא הבא, ג'ון פיצג'רלד קנדי, יצר לעצמו מוניטין של שלומיאל כאשר הסתבך בפרשת "מפרץ החזירים", בו אישר ניסיון הפיכה של גולים קובנים בסיוע אמריקני כנגד משטר קסטרו. בהמשך תיקן קנדי את הרושם הזה כאשר טיפל בתבונה במשבר הטילים בקובה, שבו הצליח לסכם עם מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, שיוציא את הטילים הגרעיניים שהציב בקובה בתמורה להוצאת הטילים האמריקניים מטורקיה. התדמית של קנדי שוקמה במיוחד לאור העובדה, שהחלק השני בהסכם לא פורסם באותה עת.
קנדי אחראי באופן ישיר להגברת המעורבות והמחויבות האמריקנית בווייטנאם, ואלמלא נרצח, קרוב לוודאי שהיה הוא זוכה לקיתונות הביקורת בנושא שלהן זכה סגנו, לינדון ג'ונסון, שירש את תפקידו.
אבל הנושא בו הוא גרם למחדל חמור ביותר, הוא נושא פחות ידוע, וקרוב לוודאי שלא תקראו על-כך בשום ביוגרפיה או סקירה על חייו של הנשיא קנדי.
בשנת 1963 בעת כהונתו של קנדי, גילו מטוסי ביון אמריקנים כי סין של מאו עוסקת בפיתוח פצצת אטום. המודעות למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני בעולם הייתה קיימת כבר אז. ארה"ב ניהלה שיחות עם בריטניה ורוסיה על אמנה למניעת ניסויים גרעיניים. היחסים בין ברית המועצות וסין היו רעועים בעידן הפוסט-סטליניסטי, וברית המועצות אפילו חיפשה דרכים להפיל את מאו.
המשטר המאואיסטי היה גרוע מהמשטר הסטליניסטי. מאו חרחר מלחמות בכל המדינות השכנות, וניסה לעשות זאת גם במקומות אחרים בעולם. מותם של מיליוני אנשים לא היה רק אמצעי עבור מאו. זה היה עבורו מטרה בפני עצמה. ב-1958 הוא קרא להפגנות שמחה כשאנשים מתים, אסר על האבל, והורה לשתול יבולים על חלקות קבורה כדי לנצל את הפריית האדמה על-ידי המתים. הוא גם קיווה לחולל מלחמת עולם נוספת כדי להשתלט על העולם. בקונגרס המפלגה הקומוניסטית בסין ב-17 במאי 1958 הוא אמר: "אל תעשו עניין ממלחמת עולם. לכל היותר, אנשים מתים... חצי מהאוכלוסייה תימחה..."
הנשיא קנדי לא היה לגמרי עיוור לבעיה הזו. במסיבת עיתונאים ב-1 באוגוסט 1963 אמר קנדי שסין גרעינית, שהיא "סטליניסטית" לדבריו, "וממשלתה נחושה לצאת למלחמה כאמצעי להבטחת הצלחתה המוחלטת" - יוצרת "מצב מסוכן שלא היה לנו כמוהו מאז תום מלחמת העולם השנייה... והיינו רוצים לנקוט כמה צעדים שיקטינו את הסיכויים..."
לבקשתו של קנדי, בדקו אנשי הצבא שלו את האפשרות לפגוע במתקני הגרעין של סין בדרך צבאית, והם אישרו שניתן להרוס את מפעל הדיפוזיה הגזית בלאנג'ואו באופן שייראה כתאונה, ואת מפעל הפלוטוניום בבאוטואו באמצעים דרסטיים יותר.
בזה הסתיים הטיפול של קנדי בנושא. הוא לא הפעיל לחצים דיפלומטיים, לא איים, וכמובן לא פעל באופן צבאי. היחסים בין סין לרוסיה באותה עת הוציאו מכלל אפשרות את הסכנה שרוסיה תתערב במקרה של פעולה צבאית. רוסיה שהייתה זו שסיפקה לסין את הטכנולוגיה והידע שאפשרו את פיתוח פצצת האטום, ראתה כבר באותה תקופה בסין יריב, ולא הייתה להם שום כוונה לחזור על הטעות הזו שוב. אם האמריקנים היו מחסלים את פרויקט האטום הסיני, ספק אם הייתה לסינים דרך לשקם אותו.
פרויקט האטום הסיני הוא זה שפרץ את הדרך גם מבחינה תקדימית, וגם מבחינת הפצת הידע לפרויקטי האטום של הודו, פקיסטן,
קוריאה הצפונית, ומהם כיום לזה של אירן.
בניגוד לקנדי, מאו הבין את הסכנה המרחפת על הפרויקט שהיה בבת-עינו מאפשרות של פעולה אמריקנית. הוא הורה להעביר את כל מתקני הנשק של סין ממישורי החוף לאזורים ההרריים הפנימיים של סין, הרחק מטווח פעולתם של האמריקנים, במבצע שנקרא "החזית השלישית". במקביל, מאו הגביר את הלחץ על צפון וייטנאם ועל לאוס להחריף את התוקפנות כדי למשוך כוחות אמריקנים לשם, וזאת בלי להתחשב מה טוב לצפון וייטנאמיים. גם כדי להסיט את תשומת ליבם, וגם כדי שיהיו כוחות אמריקנים בקרבתו שבהם הוא יוכל לפגוע כתגמול במקרה הצורך.
קנדי, ואחריו גם לינדון ג'ונסון בתחילת כהונתו, החמיצו את ההזדמנות. ב-16 באוקטובר 1964 פוצצה סין את פצצת האטום הראשונה שלה בלופ נור שבמדבר גובי. למזלה של האנושות, סין לא הצליחה לפתח טיל בין-יבשתי בימי חייו של מאו. לא ברור כמה מזל יהיה לנו עם הממשיכות של סין.
