היכן עובר הגבול בקיום יחסים מיניים בהסכמה בין גבר לאישה בוגרים לבין יחסים הנתונים בהשפעה ו/או תחת יחסי מרות?
לאחרונה, נתקלנו בראשי ערים ובאנשי ציבור אחרים שנחקרו וחלקם אף הועמדו לדין בהטרדה מינית ו/או בקיום יחסים בכפייה. בחלק מהמקרים, על-פי החשד, הועברו סכומים כספיים מעל או מתחת לשולחן, על-מנת להשתיק את המתלוננת. האם הכסף משולם בגלל המחשבה של הגבר שנהג שלא כדין ולא בהתאם לנורמות חוקיות וציבוריות, או רק "להשתיק" את המתלוננת כדי שלא תפגע בחייו הציבוריים?
האם ייתכן, כי אישה אשר מקיימת יחסים עם ראש עיר (לדוגמא), איננה לוקחת בחשבון את הפוטנציאל של ראש העיר לעזור לה מקצועית או עניינית? התקווה והציפייה לטובה מבעל הכוח והעמדה הן חלק לא מבוטל ממה שעומד בפני האישה המקיימת קשר מסוג זה. נראה, כי קשה להפריד בין הדברים.
איש ציבור, מעצם היותו כזה, מייצג סמכות, כוח וכריזמה שנובעת מהתפקיד ו/או אישיותו הציבורית, השפעתו, הקשרים הרבים שרוקם במהלך תפקידו והדרך לשם. היכולת לבודד רכיבים אלה איננה אפשרית. האם קיומה של השפעה על האישה, בין אם היא גלויה או סמויה, גורמת לעבירה?
לאחרונה, אנו שומעים מאישי ציבור המתראיינים בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה, כי הם שילמו רק כ"דמי שתיקה", וכיוון שהרגישו "נסחטים" לאור מעמדם הציבורי, וזאת למרות שלא עברו עבירה על-פי הדין. גם אם יש אמת בטענות אלה, הרי שעצם תחושת ה"סחיטה" והתשלום בגינה, מצביעים על העובדות שלאותו אדם לא היה נוח עם מעשיו.
נאמר במקורות: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". נראה, כי שכרון הכוח אותו צוברים אישי ציבור, מעוות את יכולת הבחירה הנכונה של חלקם בין טוב לרע וגורם לפעולות שגויות.
בין אם התשלום ניתן כ"דמי שתיקה" עם הסכמי סודיות ובלעדיהם, אנו הנשים צריכות ללמוד מאקט התשלום של אישי הציבור המטרידים, כי אכן הפיצוי מגיע בזכות ולא בחסד. גם אם נקלעה האישה לסיטואציה בטובתה או שלא, עליה לעמוד על זכויותיה.
