מותה של החיילת הדר כהן איננו רק טרגדיה אנושית וישראלית של צעירים, ועכשיו גם של צעירות, הנולדים לתוך פי ה"רולטה הרוסית" של החיים בארץ ישראל בעידן הציוני. זוהי בעיקר טרגדיה של חילוף המשמרות התרבותיים בקרב עם ישראל, בעצם אימוץ נורמות תרבותיות נוכריות וקיצוניות, ובאופן הקיצוני יותר משאר אומות העולם. הגמרא - במסכת "קידושין", מביאה את הפסוק "כי תצא למלחמה" (פרשת "כי תצא", ספר "דברים"), ומסבירה אותו בהסבר שנאמר "כי תצא" ולא "כי תצאי", שהרי אין דרכה של אישה לצאת למלחמה. מובנה של המילה "מלחמה" הוא רחב יותר מהמונח הפיזי המוכר לנו כמונח ומושג צבאי, אבל במאמר זה אסתפק בהגדרה התורתית למונח הצבאי בלבד.
החברה החילונית - זו שהציונות מיסדה מרגע תקומתה, הכניסה לעם היהודי את כל תועבות הגויים גם אם מדובר בעניינים שליליים, שגם גויי הארצות רוצים להיפטר מהם. וכך למשל מר
דוד בן-גוריון הילל את הרגעים שבהם יתרבו גנבים ופושעים בעם ישראל, למרות שאומות העולם היו שמחות להיפטר מסרח העודף של הפשע. הניסיון לשנות את "מעמד האישה" היהודית ול"השוותו" לגבר, על-פי הגרסא הנכרית, הפך בעשרות השנים האחרונות לעוד ערך אובססיבי בקרב "מורי הדרך" החילוניים-ציוניים, עד שגם אומות העולם מזמן כבר נחשבות שמרניות יותר, ובמיוחד כשזה נוגע לפיקוח נפש, שהיהדות היא דוחה את הכול.
לא לחינם נוגעת הגמרא בעניין האיסור על האישה להשתתף במלחמה. הכלל הנהוג בעולמינו, כבדרך הטבע, הוא זה המעמיד את הגבר לפני האישה ככוח פיזי, ואילו היוצא מהכלל רק מעיד על הכלל. אבל אלה שכל כולם הרפתקנות תרבותית ונורמטיבית מתעלמים מהכלל ומרימים על נס התנהגותם את היוצא מהכלל גם כשסכנה הנשקפת לחברה הינה של פיקוח נפש ממש. אישה שלוחמת ומשתלבת במערך התקפי לא רק שגורמת לכך שרמת הלחימה תרד אלא גם מביאה לכך שהתוקף יחוש בטוח יותר כשהוא יתקוף נשים. אבל מה לא עושים כדי לכפות רעיונות נלוזים על הכלל, ולצייר את מתנגדי הרעיונות הללו כ"פרימיטיביים?!
