הדלת נפתחה ואל חדרו של ראש הישיבה התפרצו שני צעירים והניחו את אקדחיהם בחוזקה על שולחנו של הלה. השניים השירו אליו מבט והוא החזיר להם מבט מבוהל. "האם ההחלטה שלך - לזרוק את ר' אברומי מישיבתך היא סופית"? שאל אחד הפורצים, והשני שלח שוב מבט מזרה אימה אל ראש הישיבה. השניים החלו לקרב שוב את אצבעותיהם אל אקדחיהם וכשכמעט נגעו שוב בקתותיהם, קפץ הרב והשיר את מבטו מפוחד אליהם, תוך כדי הוצאת גמגום מגרונו בנוסח ש"א..ני... אחזיר מיד את אברומי לישי...ב...ה". "ומה יהיה על פעילותו המחתרתית"? שאל אחד הפורצים וקרץ לחברו. "א...ני אאש...ר אות....ה", סיים ראש הישיבה את גמגומו המפוחד. השניים חייכו מלאי סיפוק ושביעות רצון ויצאו מהחדר.
הסיפור הזה אירע בתחילת המחצית השנייה של שנות הארבעים של המאה העשרים בישיבת "חברון", שעברה מעיר האבות חברון לעיר הקודש ירושלים. הנער - "אברומי", שאותו הזכירו הפורצים, היה לא אחר מאשר הרב וח"כ לימים,
אברהם רביץ, מ"
יהדות התורה". שני הפורצים היו שניים ממפקדי הלח"י בירושלים והם פשוט כפו, באיומי רצח, על ראש הישיבה להחזיר ללימודים, מחד-גיסא, את הנער בן השלוש עשרה, אברהם רביץ, שסולק מהישיבה עקב הצטרפותו ללח"י. מאידך-גיסא וידאו השניים כי פעילותו המחתרתית של "אברומי" הצעיר תמשיך ללא קשר ללימודיו התורתיים.
לימים סיפר רביץ' כי עניין גיוסו ללח"י עלה בראשו כבר בשנת 1942, בהיותו בן שמונה שנים בלבד! האירוע שגרם לו לעשות את הצעד הזה אומנם אירע בשנת 1942 - רציחתו, בדם קר, של מפקד הלח"י, אברהם ("יאיר") שטרן ע"י השוטר הבריטי מורטון, בסמוך לתלמוד התורה שבו למד ושהוא, חבריו ומלמדם היו שותפים לחזיון של רגעי האימה הללו. משהפיצו אנשי ה"הגנה" כי שטרן היה "טרוריסט שניסה לברוח" הרי שמיד טען מלמדם של הילדים בפניהם כי "מדובר ביהודי גיבור שניסה להגן גם עליכם, כדי שתלמדו תורה בשקט"...
הרב מנשה אייכלר הוא אביו של ח"כ
ישראל אייכלר מ"יהדות התורה". מספר שנים לפני פרוץ מלחמת תש"ח הוא הצטרף למחתרת הלח"י והוא בן 15 שנה בלבד, ועימו סחף למעלה מעשרים נערים חרדים בני גילו.
בגיל 15 הפכה הנערה הצעירה - מעדת תימן, גאולה כהן שמה, לשדרנית המחתרת של רדיו הלח"י. מיותר לציין כי "אברומי", מנשה, גאולה וחבריהם הצעירים השתתפו לא פעם בפעילות לוחמה עם נשק חם, קר ומה שבניהם כנגד הבריטים והערבים גם יחד, והם עודם בני ה"טיפש עשרה". לימים הם הסתובבו עם חזות נפוחים על "תרומתם להקמת המדינה" - דרך המחתרת הקיצונית ביותר מבין שלושת המחתרות הציוניות. הם נישאו על גלי הערצה ואף הדליקו משואות אש "לתפארת מדינת ישראל". בימים ההם עוד לא הייתה קיימת הטלוויזיה הישראלית ולכן כנראה ש"
ערוץ 10" ו/או הערוצים הראשון והשני לא הכינו עליהם סדרת כתבות תחת הכותרת של "ילדי הטרור", ולא הוזמנו לשידורים שלא התקיימו פסיכולוגים שינתחו את מניעי הרשע שהביאו ילדים כמותם לאחוז בנשקים, ובמקום ללמוד לימודי בית ספר רגילים הם התגייסו לארגון הטרור הקיצוני ביותר בישוב הציוני דאז.
כן רבותי, זה לא נעים לקרוא השוואה כזו, צריך להתגונן ולעצור את זרימתם של ילדים פלשתינים לטרור הזה אבל בבקשה לא להיתמם ולא לנסות "לחקור את הסיבות" שילדים וילדות אוחזים בנשק. אם מדובר אומנם בגורי חיות דו רגליות הרי שמסתמא שהן אינן שייכות רק לעם או לדת אחת בלבד, אלא להרבה עמים שהייאוש והכיבוש הכו ומכים בהורי גורי החיות הללו, זאטוטים עם סכין דהיום ועם אקדח של פעם. לפתרון המרד הזה - מרד נעורים אלים ומפחיד, קוראים פתרון פוליטי להגדרה עצמית.
