מי מפחד מפרוק הרש"פ?

משהצעתי בשיחתי הקודמת לפרק את הרשות הפלשתינית, התבקשה השאלה - מה יבוא במקומה? נקדים ונאמר, שמבחינה משפטית הפרו הערבים את הסכם אוסלו מן היסוד על-ידי הכרזתם על 'מדינת פלשתין' בניגוד להתחייבותם שלא לשנות סטטוס באורח חד-צדדי. רק הודות להתחייבות הזו כנופיית אבו-מאזן אינה משתזפת עד היום בשמשה של טוניסיה. ההחמצה מלפרק את הרשות נוכח ההפרה הזאת עלולה לעלות לנו ביוקר: תארו לכם, שיום אחד אמריקה אינה מטילה וטו במועצת הביטחון, הרש"פ מקבלת סטטוס בינלאומי מוכר של מדינה, ומטוסים נורווגים או מצרים או אפילו אירנים מוזמנים על-ידי 'מדינת' פלשתין לנחות על-ידי יריחו. מה נעשה? נפיל אותם? וגם זאת: פלשתין תקים צבא, ונניח שאנחנו 'נכבוש' אותה ונגרש או נחסל את הנהגתה. האם בכך מחקנו את מדינת פלשתין? לא ולא, כמו שתבוסת גרמניה הנאצית לא מחקה את המדינה הגרמנית! קמה גרמניה אחרת. לכן, מ ד י נ ה זרה בא"י, זו בכייה לדורות! שימו לב, שההכרח לפעול מיד, יכול שייכפה עלינו על ידם. רק לפני כמה ימים התבטא מחמד שתייה, מבחירי פתח-אש"ף, שישראל אינה "פרטנר" כי אם מדינת-אויב, ונוכח התנהגותה הסכם אוסלו בטל ושיתוף הפעולה עימה ייפסק. ביום שדברים כאלה ייצאו מפי אבו-מאזן, אפילו נתניהו, האיש שהפך את ה"שב ואל תעשה" למדיניות ואף לאמנות, האיש שההשלמה עם אוסלו היא בבסיס מדיניותו, גם הוא, על חורבות אוסלו, לא יוכל להתחמק מן השאלה: מה עושים עם יהודה ושומרון?

אזרח האוטונומיה

שתי הנחות-יסוד אקסיומטיות: ראשית, הריבון על השטח חייבת להיות מדינת ישראל. כל חלופה אחרת תוביל לקטסטרופה הפלשתינית. שנית, לא נוכל להעניק לכולם את האופציה של אזרחות ישראלית כפי שעשינו בירושלים, למרות התחזיות הדמוגרפיות הוורודות. כנסת עם 40% ערבים היא מתכון לצרות. המהלך המתבקש הוא אפוא - להתחיל בהחלת הריבונות הישראלית בין הירדן לים ומיד אחרי כן תחוקק הכנסת, מכוח הריבונות, אוטונומיה לתושבים הערבים בשטח שגבולותיו יצורפו לחקיקה. בשרטוט השטח לא יתחשבו בקו הירוק ובתוואי A,B,C של אוסלו, כי אם בצורכי ההתנחלות והביטחון, במשולב עם צורכי היישוב הערבי. לא תישלל האזרחות הישראלית ממי שמחזיק בה והוא מתגורר בשטח האוטונומיה, ולא תיכפה אזרחות ישראלית על מי שלא יחפוץ בה. ערבי שימצא את עצמו מחוץ לאוטונומיה ולא ירצה באזרחות ישראלית יוכל להמשיך להתגורר במקומו כאזרח האוטונומיה. בין ערבי שעירו או כפרו סופחו לישראל לבין בן-עמו שלא סופח אלא כלול באוטונומיה, יהיה רק הבדל אחד: הראשון יצביע לכנסת והשני - לפרלמנט של האוטונומיה. המיסים ישולמו, כנהוג בעולם, בהתאם למקום שבו מרכז החיים של הנישום. אלה ואלה יוכלו לנוע באופן חפשי בכל רחבי הארץ, כמו ערביי ירושלים היום, שיוצאים ובאים דרך נת"ל בן-גוריון. גם דרכונו של תושב האוטונומיה יהיה ישראלי, עם כיתוב וסמל של האוטונומיה.

מזל רע

הכל ייהנו ממעטפת מכס אחת והמדינה תתאמץ להשוות את התנאים הכלכליים של תושבי האוטונומיה לאלה של שאר החבלים. זה יהיה אינטרס משותף, כמו בין היהודים לערבים בתחום הקו הירוק, היום. סמכויות האוטונומיה ייקבעו בחקיקת הכנסת. תושב האוטונומיה יחיה בדמוקרטיה מבחינת שלטון הבית שלו, אולם מדינתו לא תהיה ערבית או "פלשתינית". תזכורת: כאשר קורצו המדינות הערביות מתוך פגר האימפריה העותומנית היה זה מזלו הרע (או הטוב) של הערבי המקומי שאבות אבותיו לא נולדו בדמשק, כי אז היה גורלו היום גורלם של הסורים, או בבגדד, שגם זו אינה מציאה גדולה. הסבא והסבתא שלו נולדו לתוך מה שהבריטים קראו "פלשתין", ארץ שלפי הדי. אן. איי. שלה, "המנדט", הינה "הבית הלאומי" של העם היהודי, ובו ניתנה רק לו הזכות "להקים מחדש" את ביתו הלאומי, על-פי "זכויותיו ההיסטוריות". לסבא ולסבתא הובטחו זכויות דתיות ואזרחיות בלבד, בין היתר מפני שבאותו זמן הם עוד לא הגדירו את עצמם כעם נפרד וראו עצמם כבני הלאום הערבי, עם שייכות ל"דרום סוריה". לאחר שסבא וסבתא נפלו על הרעיון הגאוני להמציא את עצמם כעם נפרד, "פלשתיני", חילקו הבריטים את הבית הלאומי היהודי לשנים והקצו את החלק היותר גדול, הגדה המזרחית של הירדן (שלושה רבעים), לעם החדש, הפלשתיני, והפקידוהו בצורת אמירות בידי נסיך מחצי האי ערב, עבדאללה ההאשמי. השטח הזה, שהיה ריק ברובו, נגרע מן הבית הלאומי היהודי לטובת הפלשתינים, וכך ניתנה לערבים שנולדו לתוך הבית הלאומי היהודי הבחירה: להישאר בגדה המערבית תחת ריבונות יהודית או להקים להם את ביתם הלאומי במזרח הידרן, שבינתיים הפך לממלכה ירדנית. כאשר פלש עבדאללה ב-1948 למערב הירדן, הוא אכן העניק לתושבי "הגדה המערבית" אזרחות, והם הצביעו לפרלמנט ברבת-עמון.

אסון לאומי

אין סיבה, מדוע - בהסכם עם שלטונות ירדן - לא תשוכלל האוטונומיה המוצעת כאן, ולתושביה תוצע גם אזרחות ירדנית (או ירדנית-פלשתינית), וכך, הצבעתם המקומית תהיה במקומם והצבעתם הלאומית בעבר הירדן. מה גם, שלפחות 70% מאזרחי ירדן הם "פלשתינים" (היתר הם בדווים שאין להם לאומיות נפרדת), וגם עבר הירדן נחשבת אצלם כחלק מ"פלשתין". ב-1988 שלל המלך חוסיין מן הערבים המקומיים את האזרחות הירדנית, אך באותה הדרך - בהסכם עם ישראל - גם ניתן להחזירה. רק דבר אחד לא ניתן: להתעלם מחלוקת הארץ ולנסות לדחוס לתוך מערב-א"י, רבע מהשטח, שתי ריבונויות, מתכון לאסון לאומי לשני העמים. "שתי מדינות לשני עמים"? אהלן וסהלן, אבל בשתי הגדות! לא חידשתי כאן כלום. רק - שהפרי בשל עכשיו, ואם לא נקטוף אותו, הוא ייפול לנו על הראש!