שמעתי את דבריו המוקלטים של אולמרט לאומה, על סף כניסתו לבית הכלא. אלמלא ידענו במה מדובר, ניתן היה לחשוב שהאיש ניצב על סף מינוי חדש לראשות הממשלה. כדרכו, שילם מס שפתיים לכבוד בית המשפט ול"שגיאות שעשה". דיבר על הכאב בגין המעמד המביך שאותו הוא עומד לחוות בזכות מעשיו וטרח להסביר לכול, בניסוח זהיר ומדוד, שבעצם לא חשוב מה אמר בית המשפט, לא חשובה התקשורת, לא חשוב הציבור ולא חשוב טוהר המידות שבו פגע פגיעה אנושה -
הוא, אולמרט (הגדול), כופר בכך שחטא בעבירות שוחד שיש עימן קלון. השחצנות וההתנשאות לא פגו, לא דוכאו ולא נשמעה בדבריו אפילו חרטה מוגבלת; הייתה בהם אמירה מסויגת על טעויות שעשה. אם היה בדבריו תסכול כלשהו על התוצאה הסופית של המאבק הכמעט "אינסופי" שניהל, במשתמע התייחס אולמרט לכך שעמדותיו לא התקבלו במלואן. אגב, לא שמעתי מחברי כנסת או מהתקשורת רודפת הצדק שלנו, אף שאלה הנוגעת למקורות המשאבים שגייס לצורך ניהול המאבק המשפטי הממושך והיקר שלו. דומה שאפילו ברגע שלפני התחלת ריצוי עונש המאסר שנגזר עליו, שנראה על פניו זעיר על-רקע חומרת העבירות בהן הורשע, גדול כאבו יותר על כשלון תרגילי ההשהייה, העיכוב, השחיקה והמיסמוס של ההליך המשפטי מאשר על עצם מעשיו וחומרת השלכותיהם הציבוריות והמוסריות.
בדבריו אלה לציבור, הניח אולמרט לטעמי, מצע ראשון לשובו לחיים הציבוריים ואפילו הפוליטיים. בחזקת "אף על-פי כן...". אם אולמרט אכן מתכנן מהלכים מסוג זה, תפקידן של כל הרשויות, החל בציבור הרחב וכלה בתקשורת המופקדת על "שמירת הדמוקרטיה וטוהר המידות" - למנוע אפשרות כזו בדרכים המקובלות.
איבדו כל בושה
ראשית, אין לחזור על משגה פרשת דרעי ויש להזכר במשמעויות השליליות של חזרתו של עבריין שהורשע בפלילים לשירות הציבורי. את השאלות הנוקבות המתבקשות במקרה אולמרט, על-רקע היות מקרהו חוליה בשרשרת מטרידה מאוד של מקרי שחיתות חמורים של משרתי ציבור בכל הדרגים והרמות, יש לשאול עכשיו. אלה שאיבדו כל בושה וכל דרך ארץ בפני הציבור שנתן בהם אמון חייבים להענש על כך בחומרה רבה. את השאלה לא רק שחובה עלינו לשאול עכשיו, אלא שצריך גם להשיב עליה ללא דיחוי. התשובה האחת והיחידה האפשרית היא:
עד כאן! משרתי ציבור ונבחרי ציבור שסרחו מפני שאינם יודעים להבליג, אינם מסוגלים לשפוט או אינם מבינים את משמעות המושג "נבחרי ציבור" או "עובדי ציבור" - להם אסור להניח להציע עצמם שוב לתפקיד הנכלל בקטגוריות אלה.
בעונש המוגבל מאוד שהוטל על אולמרט, הזמן קצר מכדי להטמיע בציבור באמצעות חינוך והסברה נורמות חשיבה, הבנה והתייחסות נכונים באשר למהותם וחשיבותם של יושר אישי, מוסר ואחריות ציבורית. יש להשיג את התפנית בתודעה באמצעות הכרעה מעשית חדה וברורה של מהות "המותר" ו"האסור" לבעלי תפקידים מסוג זה. בעולם המשפטני שכפו עלינו כמה "עובדי-אלילים" של עולם המשפטוקרטיה ביחס לנורמת ההתייחסות לעבירות צווארון לבן חמורות במיוחד, יש להתחיל את המהלכים לשינוי הנורמות משינוי החוק. לאמור:
עובד ציבור נבחר או ממונה שסרח, נשפט על עבירה פלילית או אתית והורשע הרשעה שיש עימה קלון, לא יורשה לחזור ולהציג מועמדות לתפקיד ציבורי אחר. סוף פסוק!
אבל גם את כללי האתיקה של הכנסת ושל כל מסגרת ייצוגית אחרת יש לשנות בהתאם. גם עבירות משמעתיות חמורות צריכות למנוע מעובד ציבור שהורשע בהן, לחזור ולהציע עצמו לשירות הציבור. אין מקום לפגוע בזכויות האישיות שלו לקיום בכבוד, ככל שצבר כאלה בדרך הישרה, בתקופת שירותו הציבורי. אבל אין להניח לו לחזור ולנסות את מזלו, בסבב נוסף של הזדמנויות לחטוא או לפשוע. דווקא ההיסטוריה של נבחרי ציבור ברמה הגבוהה ביותר, מוכיחה שהם אינם לומדים מנסיונם. אולמרט, למשל - שהתחיל את דרכו הפתלתלה במסגרת מפלגתית, התקדם בה במסגרת המוניציפלית, המשיך כשר ויצא ממנה בשן ועין כראש ממשלה; ובדומה לאולמרט גם קצב ואחרים, מוכיחים שדרך החיים הנפסדת שסיגלו לעצמם בהיותם בפיסגה, היא פועל יוצא מאופיים או משכרון הכוח והכבוד שהמעמד הבכיר מעניק להם, כאשר הם עצמם אינם מסוגלים להתמודד מול הפיתוי. נסיון ראשון גרוע ומגוון כְזה של אולמרט, מחייב להציב בפניו ובפני שכמותו תמרור חד וברור:
"עצור", עד כאן! עשה מכאן ואילך לביתך בדרך המלך, אבל לא בשירות הציבור.
