כשאין-אונות מיתרגמת לרגישות מוסרית

השבוע חזינו באירוע דו-שלבי, שהמחיש היטב את כותרת הרשימה - הרמטכ"ל מגובה בשר הביטחון, הסבירו לנו, בזה אחר זה, שמצב הביטחון שלנו תקין, רמת הפיגועים באזרחים על יד מפגעי טרור ערבים "נסבלת" והדבר העיקרי אם לא היחיד שבעיניהם טעון שיפור, הוא "האצבע הישראלית הקלה על ההדק". כל אחד מהשניים, בשפתו הנמלצת, בסגנונו הפוליטי או הקדם-פוליטי המלוטש וברוח ההומנית העילאית המפעמת בו, קרא לציבור להמשיך לספוג ולשתוק. נכון, הדברים לא נאמרו במילים אלה ממש, אבל רוח הדברים הייתה חדה כתער, לאמור: אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, בעיקר במילים אבל גם בכמות לא מבוטלת של אמצעים, להגן על אזרחי ישראל. חוק טבע הוא שדם יהודים היה ונותר הפקר ואנו צריכים להשלים עם עובדה זו, משום שמיטב יכולתנו לא הניבה עד כה את התוצאות הרצויות. אנחנו יודעים שאם נפעל ביתר החלטיות, ביתר עוצמה, ביתר יעילות ומעוף ומבלי לשחק ב"נדמה לנו" שהכל בסדר, המצב ישתנה לטובה, אבל "העולם" אינו מרשה לנו. העיתונות מגנה. בית המשפט אינו מתיר לנו לגרש משפחות של מפגעים והמצפון האישי מציק לנו מפני שהמפגעים ברובם - וחלילה לא במקרה - קטינים. הם אינם קטינים בכדי לפגע, אבל הם קטינים מכדי שיענשו בכל חומרת הדין. במשתמע עולה מדברי קברניטי הביטחון הלאומי של ישראל, שהם מכירים בזכותם של הורי הקטינים הפלשתינים ומנהיגי הציבור שלהם, לתמוך במעשה ובמחדל, בפעילות רצחנית נגד יהודים ומותר להם לא לעשות דבר של ממש שימנע ברוב המכריע של המקרים, מהקטינים, לבצע את זממם. קשה להאמין, אבל קשה עוד יותר להתווכח עם העובדות. בסערת הרגשות שאחזה ברמטכ"ל שעה שדיבר על הפן המוסרי של לחימה בלתי-יעילה בטרור, אמר איזנקוט, בין היתר, שלא היה רוצה לראות אוחז בנשק שמרוקן מחסנית לגופה של מפגעת בת 13 או 14 המחזיקה בידה סכין ומאיימת לתקוף; אמר ולא ממש יסף. יש באמירה זו שתי פנים, האחת חמורה מרעותה: בראש וראשונה זו ביקורת נוקבת על היכולות של אנשי כוחות הביטחון שלנו, אם כאשר הם נמצאים במרחק "10 או אפילו 100 סכינים" ממפגע פוטנציאלי, עליהם להשתמש במחסנית שלימה מנשק אוטומטי בכדי לנטרלו. יש בתאור זה אינדיקציה לבהלה, פניקה, חוסר רכוז, הפתעה, חוסר מיומנות ועוד רעות חולות הקשורות לאיכות התפקוד. יש באמירה זו גם חוסר גיבוי והפקרה למעשה של הכוחות, הנדרשים להתמודד עם מציאות ביטחונית מורכבת כשהמנהיגות הלאומית מסרסת בהדרגה את יכולת הפעולה שלהם ובמקביל מכה בביטחונם העצמי. את האמירה האומללה הזאת של הרמטכ"ל, החייל מס' 1 שלנו, מצא לנכון שר הביטחון לחזק ולרומם. משמע, גם הוא לא הבין את העוקץ ולא ממש שוקד על שיפור תפקודו כשר ביטחון. את רוח הגייסות אין משפרים, מעצימים ומלכדים באמצעות ביקורות מיותרות והוספת בילבול באשר לתפקידם הראשון במעלה - הגנה על ציבור האזרחים. העובדה שהדימוי של פגיעה במחבלים רצחנים אף כי צעירים, מטרידה את קברניטי הביטחון שלנו יותר מריבוי הקורבנות בקרב אזרחים לא חמושים, נערים, נשים הרות ואימהות לילדים קטנים - מטרידה אותי כפל כפליים. לא למנהיגות ביטחונית כזו אני מתפלל במקומותינו. בל נטעה: אין שום קשר אמיתי בין הוויכוח הפוליטי על ארץ-ישראל לבין דפוסי ההתנהלות ההדדית שלאורם ניתן לנהל דו-קיום של אי-הסכמה; דו-קיום, ולו זמני, אינו יכול בשום פנים ואופן לכלול היתרים והקלות למסעות רצח "דלוקס", יהיו המפגעים ותירוציהם אשר יהיו. עצם העובדה שדברי הרמטכ"ל זוכים לעידוד ותמיכה בולטים מהשמאל הקיצוני שעוסק בהתמדה בניטרול יכולותיו של צה"ל לספק ביטחון למדינת ישראל, מעידה על משקלם הפוליטי המעוות ולאו-דווקא על ערכם המוסרי האמיתי. תופעת הטפת המוסר של הרמטכ"ל והגיבוי שקבלה משר הביטחון, מאפיינת את התפקוד המבולבל של הממשלה הנוכחית בישראל. ראש הממשלה הוא גם שר בחמישה משרדים ועוסק בעיקר בכיבויי-אש בנושאי- יסוד. הרמטכ"ל ושר הביטחון עוסקים בחינוך מבוגרים, שעיקרו הטפת מוסר עקרה לנוכח פני אויב משתולל, אבל אינם מספקים ביטחון לציבור; לא באיו"ש וגם לא בגבולות האחרים. שר החינוך עוסק בביטחון השוטף ובלחימה בטרור, משום שגם הוא סבור שגורמי הביטחון עוסקים יתר-על-המידה בנושאים לא להם. המשפטנים עוסקים בדיני המלחמה ומלמדים את הצבא כיצד לא לנצח בה ולא לצמצם באבידותינו. המצב במשרדים אחרים אינו טוב בהרבה והכנסת "מחלטרת" כמעט בכל נושא. והציבור? הציבור - מופקר. במדינה שכ-17% מתקציבה מוקדש לביטחון, אסור שאינתיפאדת מפגעים של נוער מתפרע תשבש את חייה, לא בבירתה ולא בשום מקום אחר. לפני שצמרת מערכת הביטחון עוסקת בהטפות מוסר, שמוטב שתעסוק באיכות ויעילות מעטפת הביטחון שהיא מעניקה לאזרחי המדינה ותקפיד שגם הכפופים לה יעשו כן. סמכותם המוסרית ומעמדם הציבורי של השר והרמטכ"ל. כאשר המציאות תגבה ותתמוך במשנתם המוסרית, יגבר תוקף אמירתם כפל כפליים. במצב הקיים, נראים דברי הרמטכ"ל והזריזות בה נרתם שר הביטחון לגבותם, כנסיון נואל להסיט את תשומת הלב הציבורית מהכשל המתמשך בלחימה בטרור במתכונותו העכשווית. כאשר מוסיפים לכך את דרך הטיפול באיומי המינהרות, את החשש הכמעט מפורש מאיומי החיזבאללה ואת המעש המוגבל בגבול רמת הגולן-סוריה נוכח האיומים הגוברים לאורכו, מתקבלת תמונה מדאיגה לגבי סדר העדיפויות המעסיק את הדרג הביטחוני הבכיר שלנו.