בעשרים לפברואר השנה, יצא קול השופר המוסלמי בארה"ב, הוועד המוסלמי לענייני ציבור, MPAC, במכתב פתוח לדונלד טרמפ.
בדומה לשדולה הישראלית, אייפק, MPAC מדבר בשם כלל האוכלוסייה אותה היא טוענת לייצג. אך בניגוד מוחלט, בעוד אייפק נמצא בירידה משמעותית מבחינת השפעתו, MPAC נוהג בחוצפה רבה של ארגון המרגיש בכוחו ומאתגר כל המעז לעמוד נגדו: "בואו נראה אותך! סור, זוז כהרף עין, העלם מעיני, ולא - דמך בראשך!"
ראשית, הערה לגבי ירידת קרנו של אייפק. כמובן שעובדי הארגון המאד-מעריכים-את-עצמם לא יסכימו עם הערכה זו, ועצם היותם משכשכים להם באגם ענק של ירוקים וחשיבות עצמית משמשת להם כהוכחה נצחית לכך שהעולם שטוח, אך קיימים ארבעה אינדיקטורים לכך:
1. קיום ארגון מתחרה, ג'יי סטריט, הממומן היטב והמושך אליו יהודים אמריקנים בהמוניהם, והקהילה נקרעת לגזרים;
2. התמיכה הטבעית והבלתי מעורערת כבר מזמן החלה להסדק. אפילו שלדון אידלסון מאס לאחרונה באייפק;
3. הציבור שמזה עשורים תמך באייפק החל לאבד אמונו בארגון שחרת על דגלו תמיכה בלתי מתפשרת במדינת ישראל, יהיה מי שינהיג אותה שיהיה. מאז עלה נתניהו לשלטון, אייפק הוכיח בפעם הראשונה שתמיכה בלתי מסויגת באה עם תנאים ויכולה להשתנות לפי שגיונות השעה;
4. הארגון נכשל כשלון נחרץ, למרות עשרות מיליוני הדולרים וכל ההון הפוליטי שהוא הוציא, בהקשר להסכם הגרעין עם והכניעה לאירן.
היום קיימת אלטרנטיבה מאוד אטרקטיבית לאייפק, ודרכו נשפטת מימין ומשמאל. בנקודה החשובה ביותר כשהיה צריך לפעול, הארגון נכשל, ונשאלת השאלה, למה יש בו צורך אם כך. אין ספק שהאירועים שהארגון עורך מחממים את הלב, ועצם התכנסות אלפים רבים של משתתפים לכנס השנתי בוושינגטון הבירה מרשים עד מאד, אך נראה לי שאלו שעותיו האחרונות של הארגון, וזוהי שירת הברבור של ארגון שהגדולה עלתה לראשו.
טיפת כבוד
אך לא באייפק רציתי לעסוק, כי אם בערבים ובחוצפתם.
רבייה אחמד, האישה האחראית על מדיה ותקשורת מטעם MPAC, מביאה בהודעה לעיתונות מקצת הדברים שנכתבו למערכת הקמפיין לנשיאות של דונלד טרמפ.
[אעיר שמספר שגיאות הכתיב והתחביר מאוד יוצא דופן, שכן בד"כ נציגי האיסלאמיסטים דוברים אנגלית רהוטה. שימו לב לשימוש ב"מדינתנו" (זו המדינה שלנו, אתה הקיצוני, לך מכאן). כמו-כן, אין הם בוחלים בשום אמצעי, ואין להם ולו טיפת כבוד כלפי הזולת. ראית העולם של טרמפ "מעוותת", רק זו שלהם חסודה אך נרדפת].
הנה לקריאת התיגר על דונלד טרמפ: "האמת היא שאתה - ותומכיך - מפחדים מכל דבר ששונה ממך. אתה סומך על קידום של הפחדה ושקרים באינטרנט להוסיף שמן ללהבות השנאה והמחלוקת השוטפים את מדינתנו.
אינך מבין את העולם בו אתה חי. לכן אתה עומד על שימוש במדיניות הפוכה, מפגרת, כמו בנית חומות והפרדה של קהילות על בסיס דת, כנסיון נואש ליצור הרגשה-לכאורה של כוח וביטחון, ולשמר את ראית העולם המעוותת שלך של מה שעושה את אמריקה נהדרת.
ובכן, יש לנו חדשות עבורך: אנחנו לא נדחק יותר לקרן הפינה. אנחנו לא נמשיך להיות שק החבטות שלך".
המכתב נפתח במילים: "מאז שהכרזת על ריצתך לנשיאות ארה"ב, הפכת את הקהילה האמריקנית מוסלמית וקבוצות מיעוט אחרות לשעיר לעזאזל לכל מה שאתה רואה כחוליי אמריקה".
וכך MPAC מציב אתגר בפני דונלד טרמפ, "להתייצב לוויכוח עם נציג שלנו בנושאים שהעלת לגבי איסלאם ומוסלמים". אך טרמפ ש"אינו מבין את העולם בו הוא חי" (ודווקא לי נדמה שהוא מבין את העולם היטב, והרבה יותר טוב מרבים מאתנו) אולי לא יענה לאתגר, וכך הם מסיימים בביטחון ובנימה מלגלגת ביותר, "אנחנו משוכנעים שאתה, אדם עם יכולת דיבור גבוהה מאד, תעריך את ההזדמנות להראות ברבים לאמריקה את החוזק והידע שלך בנושאים אלו".
באור יום
מזה שמונה שנים כמעט, קולות השופר האיסלאמיסטי נשמעים ברמה, שכן הנשיא קיבל את המוסלמים בזרועות פתוחות, כאחים (לנשק?), והם נמצאים דרך קבע בבית הלבן ובכל הרמות של מערכי השלטון בארה"ב. לכן המוסלמים מרשים לעצמם ללגלג, לצחוק, לקלס ולקלל כל מי שלא חושב כמותם, לכנותו "איסלמופוב," לנסות להשתיקו, למזערו, לדחותו לקרן זוית.
בחודשים האחרונים לכהונתו, אובמה עושה דברים שעד כה העדיף לעשותם באפילה. עתה הכל באור יום ובריש גלי. כך אהבתו לאיסלאם, כך שנאתו לישראל.
חדשות יש לי, גם לאחי היהודים וגם לאחי המוסלמים. אתם הראשונים, מבית, נכשלתם כשלון חרוץ. כל כך חשוב היה לכם לקבל את אובמה בזרועות פתוחות, שלא השכלתם לראות את הנולד. אובמה ירד מהבמה ולחץ את ידי כל אלו שישבו בשורה הראשונה, כשהוא מבטיח שירושלים היא בירתה הנצחית של מדינת ישראל ואינה ניתנת לפשרה, חלוקה או מחלוקת. שעות ספורות לאחר כך הוא כבר שינה את דעתו והוציא הודעה להבהיר את דבריו (הוצאו מהקשרם, הובנו לא נכון או סיבה אדיוטית זו או אחרת מלקסיקון שלם בידם של אנשי יחצ"נות ממולחים או עורכי דין מפולפלים).
ואתם האחרונים, ניסיתם למזער את השפעת היהודים ולזרוע זרעי מחלוקת ביננו לבין עצמנו, אך שגעון הגדלות עלה לראשכם, ושכחתם שארה"ב אינה "מדינה מוסלמית אדירה", ושמקורות ארה"ב ושורשיה אינם "באיסלאם". הנשיא אולי טען ואולי אף חושב כך, אך זו אינה מציאות, לא חלקית וגם לא מעוותת. אתם מיעוט שבמיעוט, ואמנם מתחשבים בכם, אך אל תחשבו לרגע שהגולם יוכל לקום על יוצרו וזה האחרון ישב בחיבוק ידים וימתין להשמדתו.
התרגלתם שלפיכם ישק דבר. רק לכם מותר לדבר, וכל השאר צריכים לעמוד דומם, להשתחוות עמוקות ולהראות לכם כבוד. התרגלתם להשתלח בכל מי שלא חושב כמוכם, לכנותו "איסמופוב", לאיים על חייו. זוהי לא צורת ההתנהלות של ארה"ב, וכאן זו לא דיקטטוריה ממנה צמחתם, איסלאם רדיקלי של המאה השביעית, או התגשמותו המודרנית לפי בית המדרש של דאעש.
איסלאם רדיקלי
כמה טוב שהגיע היום בו דונלד טרמפ וחבר מרעיו המתמודדים לייצג את הרפובליקנים במרוץ לנשיאות חושבים ללא יוצא מן הכלל שאמריקה היא ארץ נהדרת שיש להגן עליה, שאמריקה היא מדינה שנוסדה על בסיס ערכים נוצרי ושמיעוט, בין אם הוא מוסלמי או כל זרם רדיקלי אחר שרוצה להשתלט ולמוטט את ארה"ב, לא יצליח לעשות זאת, שכן אושיות המדינה מעוגנות ב-240 שנות היסטוריה ואמונה עזה בחוקה ששרדה תהפוכות רבות ועודנה מכוונת אותנו כמצפן המראה את הצפון ויהי מה.
שבע השנים הטובות שלכם חלפו עברו להן. הנשיא אובמה אולי ימשיך את ימיו כקול השופר של האיסלאם הרדיקלי, כמו שהנשיא הדמוקרטי לשעבר,
ג'ימי קרטר, עסק מזה עשרות שנים בהתנגחות תמידית בישראל. אך דבר אחד ודאי: נשיא רפובליקני, יהיה אשר יהיה, לא ישמש ככלי שרת בידיכם, ושבע השנים הטובות תתחלפנה, בינואר 2017, בשבע שנים שדופות עבורכם, שנות בצורת קשה, שנות מחסור ורעב. זמן לארה"ב ולעולם לנסות להתאושש, לאזור כוחות, להבריא.
קרטר הביא לעלית חומייני לשלטון. הוא זה שחרט במוח עשרות מיליונים ברחבי העולם שישראל היא (קרי שוות ערך ל) אפרטהייד. קרטר הוא הבעלים של עלילת הדם המודרנית, וכמו כוהן דת, יש לו עשרות מיליוני מעריצים ומאמינים ההולכים אחריו בצורה עוורת.
הנשיא אובמה גרם להתמוטטות ארה"ב ועמדתה בזירה הבינלאומית. עלית דאעש היא תוצאה ישירה של אוזלת ידו, כך גם נפילת משטרים ועלית קרנה של אירן. את השנים הבאות הוא ודאי יקדיש לפעילות כמסביר הראשי של האיסלאם ולהתנגחות תמידית במדינת ישראל.
הנה כמה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד. שני נשיאים. מוקרטים. זוכי פרס נובל. הורסי עולם - עד היסודות הם הגיעו. מוקפים כל ימיהם ביהודים, שנואי נפשם. עד כמה מתוקה הנקמה עבורם.