שמאל אנרכיסטי, נלעג

אי-אפשר לכנות אותם עשבים שוטים. הם אינם כאלה. הם מעמודי התווך האידיאולוגיים של "מחנה" אנרכיסטי, בלתי שפוי, מוקצה ונלעג. הם מבטאים מגמה הולכת ומתפתחת שמטרתה האחת והיחידה היא לסייע בבידודה של מדינת ישראל על-מנת שזו תכרע על ברכיה. ד"ר ענת רימון-אור פרסמה פוסט שבו היא הביעה, בין שאר דברי הבלע שלה, שעוד לא נשמעו חמורים מהם במחוזות השיח הציבורי שלנו, תקווה ששופטי בית המשפט העליון "ייתלו כמו אחרוני הפושעים נגד האנושות", בעוד שאודי אלוני, בנה של מי שהייתה שרת החינוך בממשלת אוסלו הזכורה לרע, כינה את המדינה שבה הוא נולד, "פשיסטית", לקול מצהלות המון גרמני. הם לא אמרו את מה שהם אמרו בהיסח הדעת. לא היה מדובר בפליטות פה. הדברים היו מנוסחים כדבעי - והם נאמרו בכוונה ברורה. הם ביקשו להסית. הם רצו לפגוע. ענת רימון-אור מרצה במכללת בית ברל, מוסד הנושא את שמו של ברל כצנלסון, וכשהיא טענה שיש מקום להעמיד לדין את השופטים באשמת "בגידה", בגלל שהם לא קיבלו את טענותיו של מוחמד אלקיק, שובת רעב שעצור במעצר מינהלי, היא בוודאי התכוונה לכך. זאת דעתה על מערכת המשפט בעת שזאת איננה פוסקת על-פי ערכיה המעוותים שלה. לא יכול להיות ספק בכך. הדברים לא נאמרו בסערה של רגע. הם נוסחו ליד שולחן הכתיבה - ולא במהלך הפגנת-מחאה כלשהי. הם נכתבו בשיקול דעת בידי מי שמשמשת מרצה לפילוסופיה של החינוך וברור שזה מה שהיא חושבת על אחד מעמודי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית. אין בדברים שמץ של ענווה. יש בהם רק ארוגנטיות שהיא כה אופיינית לה - ולחושבים כמוה. ב"מחנה" שלה אף פעם לא ידעו להרכין ראש. הנרגנות האידיאולוגית הייתה תמיד מסימני ההיכר שלו. גם אודי אלוני לא גדל בשוליים החברתיים של המדינה היהודית. את מה שהוא אמר בעת שהוא קיבל פרס, לא על איכות אלא על פופולריות, הוא שמע, ללא ספק, בבית גידולו. שולמית אלוני אף פעם לא הסתירה את דעתה על מי שאינו חושב כמוה. היא נשארה במיעוט מבוטל - אבל את דבריה היא ידעה תמיד לטבל בהרבה תיעוב כלפי כל אלה שלא הצביעו בעדה. דרכה הפוליטית לא צלחה - אבל עתה יש לה ממשיכים. אודי אלוני עלה על במה בברלין והכתיר את מדינת האם שלו בתואר שהוא כה מוכר בגרמניה. הוא התכוון למה שהוא אמר. הקהל הגרמני מחא לו כף בהתלהבות. הוא ביקש, למעשה, לקבוע שכל מי שרוצה לשאוב עידוד להלך המחשבה שבמרכזו השאיפה לראות בהתחסלותו של הבית הלאומי שהיהודים בנו לעצמם לאחר שנות פרעות רבות, יכול למצוא בדבריו מקור השראה. אז מה לנו כי נלין על גורמים אנטישמיים ברחבי העולם, בלונדון ובפריס ובשטוקהולם, המבקשים להכניע אותנו, אם מתוך הבית פנימה יש שרוצים באותו הדבר? כלום באמת סבורים ענת רימון-אור ואודי אלוני שגורלם ייטב אם מדינת ישראל תחדל להתקיים? כך או כך, צריך לעקור מן השורש הוגים מן הסוג הזה. היו לא מעט כאלה מאז שהוקמה התנועה הציונית. דרכם אף פעם לא צלחה - אולם בימים אלה פגיעתם עלולה להיות משמעותית הרבה יותר. יש לדעת להוקיע אותם. להציגם במערומיהם האידיאולוגיים. להדיר אותם מעמדות השפעה. צריך להרחיק אותם למקומות ששם נמצאים פחי האשפה של ההיסטוריה.