הקרב הסמוי בין השרה הטרייה, גב'
גילה גמליאל, לבין השר
זאב אלקין - על נושא ההתייחסות לציבור הערבי, הוא הקרב שבין האנכרוניזם הציוני ההיסטורי לרוח החדשה של הישראליות המתחדשת, גם בימין הישראלי. זהו הקרב בין המהגרים ממזרח אירופה - ובמיוחד מחבר העמים הבלתי סובלני, ושהדמוקרטיה היא מושג בזוי עבורו, לבין אלה שאבותיהם וזקניהם חיו במזרח הערבי. זהו עוד קרב כיצד לראות את דמותה העתידית של ישראל במזרח התיכון.
גילה גמליאל איננה פחות יהודיה טובה, ואף לא פחות לאומית וציונית מאלקין, אבל היא מבינה שבחיים היום יומיים אסור למתוח את החבל יותר מדי חזק. גב' גמליאל - ילידת עדת תימן, יודעת עובדתית שחיים בין ערבים ליהודים אפשריים, ואם הם התאפשרו בעבר כאשר הערבים משלו בכיפה הרי שבוודאי שהם יתכנו עבור היהודים כשהאחרונים מושלים בכיפה. גב' גמליאל חפצה לא פחות מאלקין שהערבים לא יחרגו מהיתרי בניה חוקיים, ושחלק לא מבוטל מהם ישרת ב"שירות לאומי". אבל הגב' הזו - שמסתמא שאיננה מכבה את הרדיו כשנשמע קולה של אום כולתום, מבינה היטב שהמטרות הללו לא תושגנה אם לא תצטמצם מדיניות ה"סוס ורוכבו". כשנותנים למישהו - שחש עצמו מקופח, סוף כל סוף, את מה שביקש אך עם זאת מתנים את התשורה בכיפוף הזרוע הרי שגם אם לבסוף המקבל יקבל את התמורה, ברור יהיה כשמש בצהרי היום כי המקבל יוותר ממורמר והתשורה תהיה כלא קיימת עבורו. את זה הבין אפילו זאב ז'בוטינסקי מאודסה של בריה"מ לשעבר, כאשר דיבר על כך שלאחר הקמת "קיר הברזל" יחיו בנחת, בשלווה ובשוויון בן ערב, בן נצרת ובנו שלו. ז'בוטינסקי הבין שלאחר הקמת המדינה הציונית חובה יהיה עלייה לתת ללא תנאים מוקדמים את השוויון לכל אזרחיה, כי כך אולי ישכח אצל הרוב שהפך למיעוט, שהקמת "קיר הברזל" הייתה על חשבונו. אבל את מה שז'בוטינסקי וגמליאל הבינו מסרב אלקין להבין.
אלקין שייך לצד הציוני השני - זה שבנה את המדינה, והגיע ממזרח אירופה. בכך הוא איננו שונה מאנשי מפא"י ההיסטורית, והקרב שלו מול גמליאל הוא הקרב שמתנהל בתוך הליכוד כבר עשרות שנים: האם ישראל היא חלק מהמזרח התיכון או שהשאיפה היא שהיא לא תהיה כזו לעולם אלא רק תשמש זרוע ביצוע זרה של המערב והנצרות? אלקין הוא היהודי המזרח אירופי שבטוח כי "קיר הברזל" איננו שלב בציונות אלא הווה מתמשך ולעד, וכי תמיד יש להציג למיעוט הערבי את היד הנוקשה של הקולוניאליסט נגד היליד. אלקין רק שכח כי כל האימפריות קרסו בנתיים. אלקין הוא ממשיכו של הרצל שראה במזרח - כולל היהודי, ברברייה בלבד, ושחפץ היה להישאר לתמיד הסוכן של הנצרות והמערב. זו גם הסיבה שאלקין הוא חביבו של
בנימין נתניהו, עוד אחד שלא רק סיגל את "על חרבך תחיה", אלא שבכלל מדובר אצלו בהשקפת חיים שאנחנו חיים על החרב כשכירי החרב של המערב והנצרות.
כל הסיפור הזה מדובר כאשר גב' גמליאל - השרה האחראית על המיעוטים, עומדת על דעתה שכספי העתק שהממשלה הקצתה כיום לערבים יינתנו להם ללא תנאים, ואילו אלקין מבקש להציב תנאים. השיטה של אלקין, נתניהו, מפא"י והרצל קיימת כבר כמעט שבעים שנה והתוצאות שלה הן רק קיטוב בין ישראל למיעוט הערבי. המפה הפוליטית והגרף שלה רק מוכיחים זאת, לצד הקצנת הייאוש נגד המדינה ברחוב הערבי. כדאי לליכוד לנסות - לשם שינוי, את השיטה השנייה, המתונה יותר. אינני מצפה מהליכוד להציע לציבור הערבי אפילו את מה שמר"צ דהיום מציעה להם אבל הייתי מצפה שאולי בליכוד ינסו סוף כל סוף את מה שייחל והציע מורם הרוחני - זאב ז'בוטינסקי, לתת חיים שוויוניים לבן ערב, לבן נצרת ולבן-ישראל, והכול ללא תנאים מוקדמים.
