הטלאי הצהוב - אות הזיהוי שאולצו היהודים לענוד על דש-בגדיהם בתקופת השואה בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית, חוזר ומסעיר בימים אלה את הרוחות, והפעם דווקא אצלנו בארץ. אלא שפירוש מוטעה לאותו אות-זיהוי - הופך את ההתייחסות אליו לסערה בכוס מים בלבד.
לצד תאי הגאזים, המשרפות ומחנות ההשמדה - הפך, מטבע הדברים, גם הטלאי הצהוב לאחד מסימני ההיכר המובהקים ביותר של תקופת השואה. יותר מכל הוא אמור היה לבודד את הקהילה היהודית ולהפך אותה בכך למוקצית מחמת מיאוס.
מאז הטלת הצו המבזה, ב-1 באפריל 1933, זרמו בים כבר מים רבים. אלא שבחלוף השנים הרבות שב הטלאי הצהוב לחולל עכשיו סערה מחודשת בארץ, עקב עבודת-חקר על "כיצד שרדו ילדים בשואה", שהוטלה על-תלמידי כיתות ה' בבית הספר היסודי בכפר יונה.
הטלת המיזם זיעזעה עמוקות את הורי התלמידים, שראו בה העדר כל רגישות מינימאלית ופגיעה גסה בזכרם של הנספים בשואה.על אחת כמה וכמה הם ראו את חומרת הדברים במיזם, כאשר ילדיהם התבקשו להזדהות בו עם הטלאי הצהוב.
לשאת בגאון
אלא שהאמת היא, בעצם, ההפך מזה. ולכן זה בדיוק המקום והזמן להזכיר לאותם הורים זועמים את מאמרו ההיסטורי המאלף של העיתונאי היהודי הדגול רוברט ולטש, שפורסם בתקופת השואה בגרמניה בעיתונו, יודישע רונדשאו", מייד עם הטלת הצו.
"שאו בגאון את הטלאי הצהוב" - כתב ד"ר ולטש במאמר מהדהד, שנועד לעודד את היהודים בארצו, לאחר שהנאצים ביקשו, למעשה, לשבור את רוחם ולהשפילם בפומבי. מסתבר שמעז יצא רק מתוק, מאחר שבענידת הטלאי הצהוב על בגדיהם ראה ד"ר ולטש דווקא אקט חיובי ואות המבשר רק טובות עבורם.
לדברי ד"ר ולטש, עשויה המציאות החדשה להוכיח לגרמנים כי אות הקלון, שאותו ביקשו להנפיק ליהודים, ישיג בדיוק את ההפך ממה שנועד לו. על אפם וחמתם - הוא יהפוך, ברבות הזמן, למקור של גאווה יהודית-ייחודית, כשסוף-סוף יביא לאיחוד ולהתלכדות מסביבו.
