הדאגה בשמאל לירושלים
נושא כאוב על-פי כל ק"מ יהודי וישראלי, משום שברור שרבים בשמאל מוכנים לוותר על ירושלים במחיר עוד שכונת בבלי, עוד אזור ל', או סתם פינוי-בינוי של שדה דוב למען כמה וכמה גורדי שחקים, מעגן יכטות, ואולי אי-קטן ואקזוטי בים התיכון, בואכה פני מדינת ת"א שלנו.
את המניע להתייחסות זו מצאתי ברשימתו של
איתן הבר1, אחת מיני רבות שלו ושל אחרים בסוגיית מעמדה של ירושלים. הטיעון המיידי והישיר" - כוונתו של השר בנט להציב את שחרור ירושלים במוקד חגיגות היובל בשנה הבאה למלחמת ששת הימים.
הדאגה של הבר היא, כמובן, האפשרות שירושלים המאוחדת אכן תהיה לבסוף בירת ישראל והדבר ירסק לרסיסים את האידאולוגיה והפוליטיקה של השמאל ב-50 השנים האחרונות, ויסתום עליו את הגולל פוליטית באופן סופי. הנימוק החוזר והמוזר הוא "מה יגידו במדינות העולם על חגיגות היובל לירושלים המאוחדת שמתכנן בנט?..."
כבר זמן רב לא קראתי רשימה חסרת מעוף, חסרת שחר וחסרת תכלית מעין זו. העם היהודי זכה סוף-סוף אחרי אלפיים שנות גלות לשלוט בבירתו הנצחית, ומה שמטריד את האינטלקטואלים, כביכול, שלו הוא מה יגיד על כך העולם?! את נימוקיו ההזויים הוא מבסס על המאבק שמנהל העולם נגד ריבונות יהודית בירושלים בינאומה, מאז הוכרזה עצמאות ב-1948 ובארץ ישבו 650,000 יהודים. כיום, 68 שנים מאוחר יותר ועם אוכלוסייה יהודית של 6,500,000 מיליון נפש, ממשיך היהודי הגלותי הבר לספר לנו שהעולם עדיין לא התרגל למדינה יהודית ריבונית. מי אינו יודע זאת ואיזה טיפש עוד מציע לנו לחזק מאבק זה באמצעות כניעה חוזרת ונשנית לגחמותיו?
אדוני, שר החינוך, לך בכוחך זה, כוח האמונה והכרת הזכות, ועשה את הנכון, הראוי והרצוי.
"בצלם" פותח חזית חדשה/נוספת2,3
אחרי שב"צלם" השחיר את מדינת ישראל במשך שנים בהאשמות הכיבוש המופרכות שלו, בהתעללות חיילים באזרחים ערבים חפים מפשע כביכול, בבדיקות במחסומים, במלחמה נגד התישבות יהודית באיו"ש כמעט בכל דרך אפשרית, במאבק נגד גדר ההפרדה בעזרת "מגויסים" אזרחיים מן השמאל ההזוי בחו"ל, בהאשמת חיילי צה"ל בכך שידם קלה על ההדק והצבא תוקף אזרחים בעזה כחלק מהמאבק נגד הטרור המופנה כמעט אך ורק נגד ישובים אזרחיים יהודיים, הוא מרחיב את החזית לעבר הטיפול "הלא הומני" באסירם ביטחוניים, רובם רוצחים בפועל ובכוח בבתי הכלא של ישראל.
ברור. הארגון הוא חלק מהחזית שמנהלת מלחמת התשה נגד מדינת ישראל. ברוב איוולתנו איננו מבינים זאת ומניחים לדובריו ולתקשורת המגויסת התומכת בו, לבלבל את מוחנו בטענה שזהו ארגון הומניסטי בעל מטרות אלטרואיסטיות.
הטקטיקה היא לאסוף מידע מפוקפק מבחינה עובדתית מאנשים שלא תמיד מבינים מי עומד לפניהם ומה מטרתם האמיתית ולפרסמו כעין דוח בדוק ואמין, תוך הכללת הממצאים מלקט מצומצם של מקרים פרטיים אל התמונה הכללית.
כארגון שעוסק בבדיקה חד-צדדית של שני יריבים בסכסוך דמים במסווה של גורם הומניסטי אוביקטיבי, באופי תפקודו קרוב הוא יותר לגייס חמישי מאשר לשירות ציבורי שראוי להוקרה על מעשיו. יש לפעול להצרת צעדיהם וחשיפת פרצופם האמיתי של אירגונים מסוג זה בכל דרך חוקית אפשרית, ובכלל זה באמצעות התשה נגדית בדרכים משפטיות, כלכליות, תדמיתיות וחברתיות.
השכול "שלנו" והשכול "שלהם"4
אחרי נאום המספריים האומלל של הרמטכ"ל התברכנו בנאום מיותר לא פחות מצד מפכ"ל המשטרה שערך דיון השוואתי בין השכול "שלנו" לשכול "שלהם". בין "קדושת החיים" היהודית "לקדושת המוות" המוסלמית. הדברים הללו נאמרו כבר בעבר מספר רב של פעמים. הם שגורים בפי רבים וחרף הפעמים הרבות שהוזכרו כבר ברבים, טרם הועילו לנו או להם כהוא זה. אם כך, נשאלת השאלה לשם מה צריך היה המפכ"ל לחזור על הדברים ולשם מה צריך היה שר הביטחון לגבותם גם הפעם?! על כך אין לי תשובה אבל יש לי ספקולציות.
ראשית, אני סבור שהאנלוגיה שאנו עושים בנושא זה שגויה. אנו איננו מקדשים את החיים יותר מהם ואיננו כואבים את המוות יותר מהם. אנו פשוט שונים מהם ומייצגים תרבות אחרת. בתוך התרבות השונה, שונה גם היחס לחיים ולמוות, הסיבות המצדיקות הקרבת החיים שונות והאופן בו מתמודדת כל תרבות עם מחיר החיים כאשר הם מסתיימים גם הוא אחר.
היהדות מכירה במושג "קידוש השם" - איום על היסודות העמוקים ביותר של הקיום היהודי שלמען שימורם יש לעיתים צורך לסכן את החיים ואפילו לחוות את אובדנם. מאידך-גיסא, החיים הם מתת-אל יקרה ובלתי-חוזרת (למעט באחרית הימים, עם בוא המשיח) ויש לשמור עליהם מכל משמר. לכן, "פיקוח נפש דוחה שבת" ו"הקם להורגך - השכם להורגו". אינני מומחה לאיסלאם, אבל בעיני השהידיוּת היא האנלוגיה שלהם "לקידוש השם" והג'יהאד הוא המקבילה שלהם להקם להורגך - השכם להורגו. השונוּת היא תמיד בפרשנות, בזיהוי נכון או בזיהוי שגוי של המקרים שלגביהם או עליהם חלות שתי האנלוגיות.
הבדל נוסף בין התרבויות טמון בגישתן למיסיונריות, דהיינו לדרכים ולאמצעים בהם הן מנסות להפיץ את השקפתן ותורתן. הבדל זה משפיע גם על הפרשנויות.
"קידוש השם" ו"שהידיות" בשילוב עם מגוון רחב של טכסים ונוהגי אבלות לרבות טכסי קבורה ואזכרה הם המנגנונים שבאמצעותם מתמודדת כל אחת מן התרבויות הללו עם כאב האובדן. ההכרה שאובדן החיים מתחולל לתכלית מוצדקת, היא פונקציה של הקרבה לאמונה. ככל שהאדם אדוק יותר בדתו, כך הוא מסוגל לקבל את דין האובדן בהשלמה מלאה יותר ומוצא בתכלית מידה של נחמה.
לא ניסיתי לפתח כאן מנגנון הסברי שלם לאנלוגיה מצד אחד ולשונות בין שתי התרבויות מצד שני. אבל כן בקשתי להראות שדברי המפכ"ל היו בנאליים למדי וכדאי לנו להסתכל על התמונה השלימה במבט מעמיק יותר. כאשר מדובר בתרבויות כל כך שונות זו מזו, השאלה מי טובה יותר ומי רעה יותר אינה רלוונטית - הדבר תלוי בעיני המסתכל ובעמדות המוצא שלו. בקונטקסט של הסכסוך הישראלי-ערבי לא ניתן לפתור את ה"פלונטר" של האחד באמצעות ה"פלונטרים" של האחר. כל צד חייב למצוא את ההסבר שלו בכליו הוא שישכנעוהו לפרש אחרת את המציאות ולקבל פרוש זה כמצב עדיף עבורו.
הטיפול השערוריתי בניצולי השואה נמשך
כ-180,000 ניצולי שואה חיים עדיין בישראל. כ-50,000 מהם עניים. גילם הממצוע 85 ובכל חודש נפטרים כ-1000 מהם. מדי מספר ימים מתפרסמת שערורייה חדשה הנוגעת לטיפול הממלכתי הכושל בניצולים. למרות התביעות הציבוריות, למרות הרשות הממלכתית המטפלת בנושא וחרף החוק שאמור היה לפשט את הטיפול ולהסדיר את התמיכה המלכתית הכלכלית בהם - עדיין לא מצליחה מדינת-ישראל לעשות את המינימום המתבקש ממנה. קשה לחשוב על שערורייה ביורוקרטית ואטימות אנושית גדולות מאלה.
יש לנו ראש ממשלה, שר אוצר, שר רווחה, וועדת רווחה של הכנסת, עיתונות חופשית ולפעמים אפילו "נושכת". יש לנו אירגוני סיוע ומוסדות הומניטריים ואנשים רחומים ומאות אלפי ילדים ונכדים של ניצולי שואה. רבים נוסעים בכל שנה לפולין לטכס הזדהות ונקבצים בכל יום שואה סביב המצבות הקיבוציות ובמוזאון השואה בכדי לזכור ולהזכיר. רק דבר אחד נבצר מכל אלה - להעניק יחס אנושי ומתחשב לניצולים האחרונים שעוד חיים עימנו כאן.
לדידי, אין לכך הסבר רציונלי ואין על כך מחילה. 