אלימות מתקנת

התקשורת לגווניה חוגגת את "נצחונו" של מני נפתלי בבית הדין האזורי לעבודה על אשת ראש-הממשלה שרה נתניהו. משפטית, הנתבעת היא מדינת ישראל (פסק הדין המפורט כאן). ציבורית, שרה נתניהו היא שעמדה לדין והפסידה. נניח (אם כי אישית איני יודע את העובדות) שכל הטענות על התנהגותה של שרה נתניהו נכונות, ומדובר בבוסית שלא קל לעמוד בדרישותיה הקשוחות, המשתנות ויוצאות הדופן, בוסית שמגיבה קשה על כל סטייה קלה מדרישותיה ה"מטורפות" כביכול. מני נפתלי, הרי ידעת מראש על "המוניטין" של אשת ראש-הממשלה כמעסיקה. למה הצטרפת לצוות העבודה שלה? ולאחר שהצטרפת ו"הופתעת" - למה לא עזבת מייד את מקום העבודה שכה מנוגד לאופי שלך? הנה שאלה שבית הדין לא שאל: "מני נפתלי, אתה בחור נבון ובעל כושר ביטוי מעולה. אם מעסיקתך כה רעה, למה המשכת לעבוד תחתיה במשך שנה וחצי? יתר על כן, למה ביקשת ביוזמתך להאריך את העסקתך ולקבל "תקן קביעות", ובהודעת ההתפטרות שלך אף ציינת שאתה עוזב כי לא קיבלת "תקן"? (סעיף 2ח' בפסק הדין). הרושם הוא שלגב' נתניהו אין תומכים בציבור. גם "מקורבי ראש-הממשלה" מתבצרים בעיקר בעמדות הגנה משפטיות הנוגעות להתנהלות התובע ואופיו: מהימנותו, התנהגותו הנלוזה, אופיו האלים וטענות טכניות שהציגה ההגנה במשפט (כגון "התובע לא התלונן בפני הגורמים המתאימים, לא טען שהוא זוכה ליחס מזלזל ולא ביקש עזרה..."). ההגנה נמנעה מלטעון לפגיעה בזכויות הפרט של שרה נתניהו, שלמעסיק, כמו לכל אדם אחר, עומדת הזכות להתנהג "לא יפה", ולעובד עומדת הזכות לעזוב את מקום עבודתו. טענה כזו הייתה נפסלת מיד ומראש, נוכח הפסיקה "החברתית" המקובלת והחוק ההזוי החדש שבדרך - "החוק למניעת התעמרות בעבודה". הצעת חוק שציטטה השופטת בבית הדין (סעיף 20 בפסק הדין).

בית הדין לעבודה הוא בית דין אידיאולוגי

מערכת בתי-הדין לעבודה וחוקי העבודה מבוססים בעיקר על אידיאולוגיה "חברתית" קיצונית (סוציאליסטית) המנוגדת לחופש הפרט. המערכת אינה מכירה ב"חופש החוזים" - הזכות להסכמה מרצון בין שני צדדים, אלא אם החוזה מתאים לאידיאולוגיה. העובד מוגדר מראש כצד "החלש". המעסיק הוא "האויב" הפוטנציאלי, "החזק". לפיכך, מותר ל"צד החלש" להפעיל "אלימות מתקנת". היקף האלימות המותר, "המידתי" ו"הסביר" - נתון לשיקול דעת השופט ולפירוש של בתי הדין לעבודה. לעובד נתונה הזכות לפעול באלימות כלפי המעסיק, להשתלט בכוח על רכושו, לגרום לו נזק. מעסיק ועובד אינם רשאים להגיע ביניהם להסכמה על תנאי עבודה. את רובם קובע החוק. הנימוק ה"חברתי" שברקע מציאות זו הוא הצורך "לאזן" את כוחו הרב של המעסיק, על-ידי מתן כוח בידי העובד שלכאורה אינו מצוי בידו בתנאי "שוק חופשי". הצדק בבתי הדין לעבודה נעשה על-פי אמות מידה המבוססות על אידיאולוגיה מרקסיסטית, ועל פיהן, ל"מעמד העובדים" יש עליונות על קפיטליסטים "הוֹלְכֵי בָּטֵל", שנגדם מופעל הציווי שבהמנון הקומוניסטי האינטרנציונל": לַבֵּה הָאֵשׁ וְהַךְ בְּכֹחַ". פסקי הדין של בתי הדין לעבודה מלאים פרשנויות יצירתיות והתבססות על "תקדימים" משפטיים אידיאולוגיים שהם עצמם קבעו. הם מחליטים מתי הסכם עם קבלן עצמאי (שמתוגמל כנגד חשבונית מס) תקף ומתי הקבלן זכאי לזכויות של שכיר בניגוד להסכמה המוקדמת. הם שמעניקים "זכויות" לעובד גם אם הוא יזם את ההתפטרות ממקום העבודה - כי צריך "לרחם" עליו. הם החליטו בפירוש כי בית הדין הוא "מכשיר חברתי" להשגת "יעדים חברתיים" (צמצום פערים, קידום נשים, ריסון "בעלי הון", אפליה מתקנת ל"מוחלשים"), הם מחליטים מתי אי-קבלה לעבודה היא "אפליה", מתי שכר הוא "שכר מפלה". וכן מתי ידע, שהוא קניינו של המעסיק, הופך לנחלת העובד שמותר לו למכור אותו למתחרי המעסיק, וכמובן - "זכות ההתאגדות" ו"זכות השביתה" הבלתי מעורערות. בתי הדין אפילו שוללים במקרים רבים את זכות הביטוי של המעסיק - כלומר אסור למעסיק אפילו להתבטא נגד התאגדות עובדים. כשמקבלים מערכת ערכים אידיאולוגית זו, המבוססת על הפעלת כוח ו"זכויות" חד-צדדיות של העובד בלבד - אין לשרה נתניהו כל הגנה למעט הטענות "הקלושות" שההגנה העלתה במשפט במסגרת "כללי המשחק המקובלים", וכן נימוקים לערעור מהימנותו של מני נפתלי שצוטטו בערעור שהוגש לבית הדין הארצי לעבודה. טענה במישור של זכות הפרט להתנהג "לא יפה" לא הייתה מתקבלת, שכן למעסיק כפרט יש זכויות מאוד מצומצמות. שרה נתניהו אפילו אינה יכולה לטעון בבית משפט: "נכון, 'הפתיל' שלי קצר מאד. לפעמים אני לא מצליחה להתאפק ואולי מגזימה בהתפרצות. כזו אני, ומי שלא יכול להסתגל - שלא יעבוד אצלי". הציבור כולו, על עיתונאיו, שטוף מוח באידיאולוגיה "החברתית", שאותה אנו יונקים מילדותנו. לכן, שרה נתניהו מפסידה משפטית, אלא גם ציבורית.

לאדם חופשי מותר להתנהג "לא יפה"

במדינה חופשית המבוססת על עליונות זכויות הפרט לחרות ולקניין, אין זה מתפקידם של חוקי המדינה להתערב בהסכם מרצון בין שני צדדים, ובכלל זה הסכם עבודה. המדינה רשאית להתערב באכיפת הסכם מרצון, אם אחד מהצדדים מפר אותו. במדינה חופשית מותר לאדם להתנהג "לא יפה" ואפילו לקלל ולהיות גס רוח. לא מוצא חן בעיניכם? התרחקו מהגס, על תהיו חברים של הבוטה, המשפיל והמזלזל. אל תעבדו אצלם. נניח שהבוס במקום העבודה קשוח בדרישותיו, מרים את קולו "בגסות" על עובדים שמאחרים לחזור מהפסקת הצהרים, נניח שהוא "צרח" על עובדת שנתפסה מורחת לק על ציפורניה. נניח שהעיר לעובד על ריח גוף וזיעה דוחים והמליץ לעשות הכרה עם תכשירי הפלא הקרויים דאודורנט ובושם - שיימינג בפרהסיה. נניח שהבוס מלא חימה ללא הצדקה. לעובד במדינה חופשית שמורה הזכות הטבעית לעזוב את מקום העבודה שמנסה לכפות סביבת עבודה שאינה מתאימה לו. במדינה חופשית, התנהגות "לא יפה" של אשת ראש הממשלה הייתה מוקעת בתקשורת, אבל לא הייתה בסיס לתביעה משפטית. במדינה חופשית ללא "בתי דין לעבודה", תביעתו של מני נפתלי הייתה נדחית על הסף. השופט היה שואל את התובע שתי שאלות בלבד: מדוע אדוני לא עזב את המקום העבודה שאינו מוצא חן בעיניו? האם מישהו כפה בכוח על אדוני להישאר ואזק אותך בשלשלות אל בית ראש-הממשלה?

ואולי... מני נפתלי "שיחק אותה"?

עתה, לאחר הצלחתו בבית הדין "החברתי", יוכל מני נפתלי להתנחל לעד ב"שרות המדינה" ואולי אפילו להגיע, לשמחת "הארגונים החברתיים", למעמד הנכסף של עובד מדינה ש"איש לא רוצה להתעסק אתו". מעכשיו הוא מוגן "עד קץ כל בשר" (ביטוי של אפרים קישון ז"ל). השופטת ה"חברתית" פסקה, בין היתר: "...להשיב את התובע לעבודתו בשירות המדינה במשרה תקנית". מעכשיו, אפילו לא בטוח שהוא יצטרך בכלל לעבוד במקום העבודה האחר...