האירוע עם חבר הפרלמנט המצרי תאופיק עוכאשה, שהעז להיפגש בפומבי עם שגריר ישראל ואחר-כך להגן על מהלכו זה בתקשורת והודח בשל כך מהפרלמנט, מעורר מחשבות נוגות למדי.
ב-17.9.1978, נחתם הסכם השלום עם מצרים. קרוב ל-40 שנה מאוחר יותר, הוא עדיין ניצב על מכונו, אולם חל בו כרסום בנושאים, בחלקם משמעותיים. למשל, מדבר סיני, שאמור היה לשמש אזור חיץ אסטרטגי בין הכוחות המזויינים של ישראל ומצרים, הפך לבסיס קידמי פעיל מאוד של הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי ולמאחז חשוב של דאעש באגן המערבי של הים התיכון. עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים לאחר הדחת מוברק (2011), המחישה היטב קיומו של איום אסטרטגי פוטנציאלי חמור הרבה יותר: אפשרות שמצרים תסתלק כליל מן ההסכם, בין אם במוצהר ובין אם בפועל כתוצאה מתהפוכות פנימיות ושינוי במאזן הכוחות התוך-מדינתי. הסימנים בתוך מצרים היו ברורים והמגמה הלכה והתפתחה במהירות; רק מהפכת הנגד של א-סיסי בלמה מגמה זו. מצרים נותרה עויינת והמשטר נמנע מלהתמודד ברצינות ובהתמדה עם עובדה זו. מצרים עויינת בשילוב עם שליטה של חמאס ברצועת עזה וקבוצות פעילות של אל-קאעידה ודאעש בסיני, עשויים בתנאים מסוימים, במיוחד עם הקטנת המעורבות האמריקנית באזור והגדלת החתרנות הרוסית, למחוק את רוב המשמעות האסטרטגית של הסכם השלום, שהפך דה-פקטו להסכם אי-לוחמה.
אנו רואים כיום בטרור הבודדים באיו"ש ובחדירתו המהירה מאוד לכל רבדי-החברה ולמגוון רחב מאוד של גילאים, את ההשפעה וההשלכות של מדיניות הסברה וחינוך עוינים ומסיתים לאורך זמן. הדבר מתרחש למרות פערי העוצמה בין ישראל לרשות הפלשתינית, כשחמאס פועל כזרז ומאיץ של תהליכים מקצינים. ככל שניתן להעריך, חמאס הינו אויב בנפש וימשיך להיות כזה משום שהוויכוח עימו איננו פוליטי ואיננו טריטוריאלי; הוא אידיאולוגי ודתי. כל עוד הוא נהנה משלטון עצמי ברצועת עזה, ימשיך החמאס לפעול כגורם מתסיס ומאיים ולגבות כל גרעין של התנגדות לישראל, יהיו אופיו ומקורו אשר יהיו. אל-קאעידה ודאעש מהווים איום בעל אופי דומה ואפילו חמור יותר. התיצבותם לאורך גבולות ישראל ובקרבה גדלה והולכת אליהם, תגביר את השפעתם השלילית. גדרות אינם בולמים השפעה זו משום שדרכי התפשטותה אינן פיסיות-חומריות.
"מאופקת מאד"
מצרים כמדינה היא איום מסוג אחר. ממדיה וגודל אוכלוסייתה, הפכו אותה תמיד לאבן בניין באיום האסטרטגי הערבי הכולל נגד ישראל. על-כן, מוצדק היה לוותר בשעתו על סיני בתמורה להסכם אי-לוחמה אפקטיבי, בחסות אמריקה לוחמנית. ההסכם הביא גם להרחקת הסובייטים מגבולות ישראל וחילוץ האריח הצבאי הראשי ממנגנון המלחמה הקונבנציונאלית הפאן-ערבית נגד ישראל. כינוי ההסכם "הסכם שלום" היה יותר משאלת-לב מעובדה. כינוי זה הקל על ממשלת בגין למכור את רעיון הוויתור הכולל על סיני לתושבי ישראל. סאדאת עצמו הסכים להשתמש במושג הסכם שלום, אעל-פי שהבהיר זמן קצר לאחר חתימת ההסכם שמצרים תשאר "מאופקת מאוד" ביחסיה עם ישראל כל עוד לא נפתרה "הבעיה הפלשתינית". מוברק, שהחליף את סאדאת הקפיד על ריחוק זה עוד יותר מקודמו.
עמדת מצרים בשאלה הפלשתינית היא אבן הנגף הראשית בדרך להפיכת הסכם השלום דהיום מהסכם הפסקת לוחמה בפועל להסכם שלום של ממש. בעמדה המצרית בשאלה זו כמעט ולא חלו שינויים מאז נחתם ההסכם. זהו כשלון ישראלי בולט, משום שהוויתור הישראלי על כל סיני - לאחר שהאחרון נכבש שלוש פעמים ופונה שלוש פעמים - היה ויתור קולוסאלי. המציאות כיום אינה דומה למציאות דאז. יכולותיה של ישראל גדלו, עוצמתה הצבאית והכלכלית של מצרים ושל תומכיה הכלכליים בעולם הערבי נמצאים בנסיגה, ארה"ב כבר איננה אותה ארה"ב ורוסיה איננה בריה"מ. חמש השנים האחרונות מאז החל "האביב הערבי" שהשתבש, הן תור זהב לפעילות ישראלית נמרצת להפיכת הסכם השלום לכאורה - לאמיתי. התמריץ האולטימטיבי לכך הוא "עידן מורסי" במצרים והאיום הריאלי להסכם שצפן בחובו, משום שאיש אינו יודע אם או מתי עשוי עידן דומה לחזור על עצמו. עליית א-סיסי לשלטון במצרים, שינתה בראיה המצרית את הערכות-המצב וסדרי עדיפויות בתחומים רבים. לשינויים אלה תרמה מדיניותה של ארה"ב של אובמה שסייעה בפועל להפלתו של מוברק. להערכתי, גם הסכם הגרעין עם אירן ו"השתלטותו" של
ארדואן הקיצוני על טורקיה, מחזקים את מגמת השינויים במצרים כיום. על המגמות ואופי השינוי מעידים הקשרים ההדוקים בין המנהיגים של ישראל ומצרים, השת"פ ללוחמה בטרור הסוני הפונדמנטליסטי, שמצרים של א-סיסי רואה בו איום ישיר ועוד.
הצרכים הכלכליים של מצרים לצד יכולותיה הכלכליות של ישראל, שינוי נקודת המבט האסטרטגית האזורית והבינלאומית של מצרים לרבות איום השתלטות דאעש על לוב, גילויי הגז בישראל ובמצרים, המאבק על הגמוניה סונית מול טורקיה והתרומה הישראלית ליציבות בירדן - מספקים מנופים טובים וחשובים
לנסיון לבצע שינוי משמעותי בהתייחסות מצרים לקשרים גלויים ונרחבים עם ישראל. קשרים כאלה חשובים כמבוא למאבק אפקטיבי בעויינות המצרית העממית כלפי ישראל.
לשם כך צריכה ישראל ליזום תוכנית סיוע כלכלי לאומי למצרים ולמנפה לתוכנית בינלאומית, שלביצועה יגויסו כוחות ערביים, אירופיים ואחרים. לשם כך על ישראל לשנות את הנרטיב המוצהר שלה ביחס לפלשתינים ולאפשרות ליישם פתרון מדיני מלא בטווח הקצר או הבינוני. עליה להותיר על-כנו
כפוטנציאל גם פתרון בנוסח שתי המדינות, אבל להוסיף עליו וריאציות להסדרים מדיניים בעלי מבנה שונה.
בכל מקרה חייבת ישראל להבהיר שללא פתרון "בעיית הפליטים", בראש וראשונה באיו"ש ובמנותק מכל אזור אחר במזה"ת, לא יכון שום הסדר מדיני סופי בין הצדדים. אשליית זכות השיבה או הפיכת אופיה של ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה, לצד צרכי הביטחון הישראלים שאינם מתישבים בשום טווח זמן נראה לעין עם הסדר מדיני סופי כפי שרואים זאת הערבים כיום, יכשילו כל מהלך כזה.
קיום בצוותא
פתרון בעיית הפליטים באיו"ש ונורמליזציה של תנאי החיים באזור זה, צריכים לספק שקט ולבנות אמון הדדי שיוכלו להוביל לצעדים נוספים ורגישים יותר. פתרון בעיית הפליטים באיו"ש צריך לספק מודל לבחינה בינלאומית אמיתית ואוביקטיבית של היקף הבעיה ולהסדרה מעשית שתכלול יישוב חלקם באיו"ש ויישוב אחרים במרחב המזרח תיכוני במאמץ בינלאומי משולב. המודל של איו"ש יהיה אב-טיפוס להסדר הכולל של בעיה זו. המצב החדש שיווצר לאחר ההסדרה באיו"ש ובמקומות נוספים - איו"ש תחילה - יוכל לספק מנוף להסדר פדרטיבי או קונפדרטיבי ישראלי-ירדני-פלשתיני-מצרי, על יסוד מציאות כלכלית, אסטרטגית ופוליטית חדשה. מציאות כזו אמורה להפחית את העוינות ואת האיומים הכוחניים במערך: מצרים-ישראל-ירדן-הפלשתינים ולחולל בו מערכת יחסים ושת"פים חדשה. תוכנית ארוכת-טווח, עשויה להימשך 50-25 שנים ולהעמיד במבחן ראלי את הסדרי-החיים שיאפשרו קיום בצוותא מתוך הכרה והשלמה הדדית. שינויים אלה ושיפור היציבות האזורית או בניית מאזני-כוחות חדשים, הם בחזקת תנאים הכרחיים למהלכים בעלי משמעות ולהחלפת האופציות הכוחניות באופציות של הסדרים באמצעות מו"מ ישיר.
שינויים מסוג זה גם מספקים מבחן לכוונות העומק של הצדדים. סרוב ערבי להכיר בישראל ולנהל עימה יחסי שלום מלאים ותקינים, או הצגת תנאי-סף בלתי-סבירים להסדר שאין בהם מרכיב ברור של השלמה הדדית, מהווים מכשלה מוקדמת לכל נסיון להתקדם. כשלון בהתקדמות למציאות חיובית יותר, גם כשמדובר בפרק זמן לא קצר, הוא מסר של תקווה בהשוואה לחלופות אחרות. היה ותימשך ההסתה הנוכחית ויוכשל כל נסיון התקרבות בעודו באיבו, כגון במקרה של תאופיק עוכאשה, התגברות האלימות נראית כבלתי-נמנעת.
די בשינוי יסודי אחד, כגון החלפת המנהיגות אצל אחד השחקנים הראשיים או אירוע טרור יוצא דופן, בכדי לדרדר את היציבות הרופפת לעימותים כוחניים. אם ניתן יהיה למנוע כאלה, שהם תמיד כואבים, יקרים ומרחיקי סיכוי להסדרי-אמת על בסיס הכרה והבנה הדדית, עשוי עימות כוחני בלתי-צפוי להכריע בוויכוח הקבוע והעומד משום שלאחריו תשתנה המציאות לתמיד.
כל עוד הערבים שומרים לעצמם אופציה כוחנית להכניע את ישראל בדרך המלחמה או בהתשה ע"י טרור, חרם כלכלי או מצור פוליטי, צריכה ישראל לקיים ולשמר אופציה ראלית להכרעת הוויכוח ההיסטורי עוינות הערביות הנמשכת כבר למעלה ממאה שנים. ישראל אינה יכולה ואינה צריכה לחיות באי-וודאות מתמשכת רק מפני שהדבר נוח לשכניה הערבים.
