השפוטים

האם אסור למתוח ביקורת על פס"ד ולו גם של העליון? ודאי שמותר, אלא שחייבים לעשות זאת בהגינות, במקצועיות ובלב נקי. האם כך נוהג עו"ד אביגדור פלדמן? בהשתלחותו בשופט סולברג (בהיותו חובש כיפה סרוגה?) למרות שמדובר בהחלטה פה אחד (ללא עוררין וללא דעת מיעוט) ובנסיונו לעשות דה-לגיטימציה לדרך שבה הלך בית המשפט העליון (שנימק כיצד טעתה הערכאה הנמוכה בפרשנותה לעובדות וראיות) בעוד הוא עצמו מנסה ללכת באותה דרך ממש בתיקים פליליים אחרים, פלדמן משיל מעליו את ההגינות. כסניגור, במקום לשמוח על כך שבית המשפט נעתר לפעמים לטענות הגנה ומאפשר ערעור על קביעות עובדתיות, במיוחד כשמדובר בעבירה של רצח בכוונה תחילה שבצידה קבוע עונש מאסר עולם חובה, הוא מעדיף לזקוף לרעתו של הנאשם את היותו קצין מבצעים במשמר הגבול ולקבוע כי "סומך אינו אלא משל לכל קציני המבצעים באשר הם; לצדו עומד יגאל עמיר מחייך". לא פחות ולא יותר. בכך משיל מעליו פלדמן גם את גלימת הפרקליט. הרומני שמרוויח אך בנסיונו לשמוט את הקרקע תחת רגלי חיילי/ות מג"ב (או צה"ל), שאין שבוע שבו אין דמם נשפך "מני דן ועד באר-שבע" כמאמר "שיר תל חי" (חלק מהותי מתוכנית הלימוד בחינוך הממלכתי בימים עברו), שהגנתם היחידה בחוק מפני "אישום רצח" היא "הגנה עצמית", שלא לדבר על ההגנה על גופם (שלא תמיד צולחת בידם...), מציג פלדמן דברים שאינם קלים כלל כפיליטון מבודח ומשעשע, ואת התוקפים כ"ילדה אוחזת מספריים, מנפנפת בהם", ואילו את היורה כ"האב-טיפוס של סומך, קצין המבצעים האולטימטיבי, יורה שתי יריות לראשה של הילדה ומצטדק,אם מישהו בכלל טורח לשאול: הייתי נתוּן בסכנת מוות". פלדמן מציג את קורבנות "הטרור העממי" כ"שורה ארוכה-ארוכה של חיילים,,אזרחים ושוטרים, הנאחזים בצידוק ההגנה העצמית להריגת ילדים, נשים, מפגעים השרועים חסרי אונים על הקרקע". בנסיונות אלה משיל מעצמו האיש פלדמן לא רק את חובת ניקיון-הלב בדבריו, כי אם גם את האנושיות. להלן סיפור קצר המיועד רק למשתתפי "אימון מתקדם" במכון להכשרת קדושים-מרטירים, בהסמכת עו"ד אביגדור פלדמן, כי למי שהוא בשר ודם פשוט, ודאי סתם גליציאנער, אין סיכוי להבין במה מדובר. ברישא יש להקדים ולהתנצל על שהסיפור אינו מתקרב לרמת העסיסיות שבכתיבת פלדמן, כי מדובר בסתם אירוע שבאמת קרה. לפני כשנה וחצי הצעתי לפלדמן להתייחס לקלות חילוץ הודאת שווא, מסקנה הנובעת מהספר "ההודאה" מאת ארתור לונדון – שחווה על בשרו את הנושא בעת משפטי פראג, בעת שנחשף לקלות הבלתי אפשרית של הודאות שווא שנסחטות לא רק מהדיוט תמים כמו זדורוב (או עמוס ברנס), אלא גם מכרישים מתוחכמים וקשוחים כמו הבוסים הבולשביקים של המפלגה. אביגדור פלדמן ביקש את ספרי בהשאלה. "התשובה הכללית היא 'לא' גורף, כי אינני נפרד מספרי וסרטי, אך במקרה זה בו הנך מנסה להציל חיי אדם זה דוחה שבת", כתבתי לו בהודעה, ששמורה עמי מני אז, ובכך נעתרתי לעו"ד פלדמן למסור את ספרי בהשאלה. "אפשר לקבלו לשבוע?" ביקש, פניו מביעות תחינה אילמת שסבל העולם כולו נשקף מעיניה. "כפי שאמרתי, אינני משאיל ככלל אך הפעם תקבל חודשיים, כדי לקרוא ולהתכונן כמו שצריך. כעת 31 לאוקטובר, אנחנו קובעים ליום שישי הראשון שיחול בעוד חודשיים ב'תולעת ספרים'; אותו מקום, אותה שעה", אמרתי. "אני מבין אותך", הנהן פלדמן בהבעת צער, "קבענו", אמר. "יש בידי עותק הסרט ('ההודאה' של קוסטה גאברס) אשמח לתת לך", הוסיף בנדיבות. חלף המועד שקבענו ו... נאדה. משוגרות הודעות אס.אמ.אס. חוזרות ונשנות, אך אין קול ואין עונה, אפילו ציוץ לא. שתיקה רועמת, כך גם בנסיונות צלצול. נקצר ונדלג לסוף: חולף חודש, חולפים חודשיים (כדברי גדעון רייכר) מהמועד שקבענו, ואני משוכנע שהאיש בר-מינן, לא עלינו, "הלא בלתי אפשרי אחרת" מנקר החשש בליבי. מציץ בדחילו ורחימו לדף הפייסבוק של פלדמן עם תפילה בלב לגורל הצדיק, והנה חגיגה: נהר גועש ושוצף של דברי התלהמות, מפלי ניאגרה ממש: "אלי ויזל הרומני", כך מכריז פוסט מבית היוצר של פלדמן, המאשים את הסופר בהיותו מספסר בזיכרון השואה ("הרומני הזה עשה הרבה כסף מהשואה"), לא פחות מכך! וכל זאת למה? משום שאלי ויזל עבר על איסורי פרשת "מצורע"...ישב ליד שרה נתניהו (תצלום משותף המרשיע אותו מופיע בפוסט פלדמן – ראייה מוצקה שאינה ניתנת להפרכה!) בעת נאומו של ראש הממשלה בפני הקונגרס האמריקני. ככה?", הדם עלה לי קצת לראש, נקצר ונדלג לסיפא: תגובתי לפוסט, שבה אני תוהה מי כאן "הרומני", ואם אין מנוס מתלונה ללשכת עורכי הדין כדי להפנים "חובת השבה" מהי. שוב נקצר ונציין כי למחרת התייצב בדלתי מתמחה (שפניו מבוישות קמעה) שהשיב לי את "ההודאה". האם אני עצמי צדיק נקי מעוון, שאינו מספר בדיחות על "רומני"? מה פתאום! האם אפשרי הומור שאינו חוטא בהגזמה או סטריאוטיפ? האם "תקינות פוליטית" שאינה מאפשרת כל שמץ רמיזה עוקצנית ("פוגענית", אליבא דבית מדרש מזכיר המדינה ג'ון קרי) יכולה להכיל סאטירה? בהתחשב במספר "מספרי הבדיחות" בגולגים של סיביר, ספק אם גם דמוקרטיה יכולה להכיל. כך או כך, בדיחות והלצות, גם על-אודות "מרוקאי", "הונגרי", "רומני", "פולנייה" או "גליציאנער" נקווה שימשיכו להיות בשפע, למרות משטר הטהרנות והתקינות שמנסים מרטירים ו/או טהרניות לכפות עלינו. אך הלצות אינן נטולות סיכונים, וגם קורה שמצליחים להפוך את הבדיחה על פיה במין תכסיס ג'יו-ג'יצו, ומשאירים את המספר עם פה פעור. כך קרה בבית הספר התיכון, שבאחת ההפסקות מישהו סיפר בדיחה "רומנית" עסיסית, וכשהסתיים הצחוק הכללי, אמר בשקט נדב כרמי, בן כיתתנו: "אבל אני רומני". נדב היה הבחור האחרון בעולם העונה לסטריאוטיפ, וכך השאיר אותנו שמוטי לסת. בעת היותו סמ"פ בצנחנים, ניסה נדב "לארגן" תחמושת עבור האימון של פלוגתו. מסתבר כי בחטיבה לא רק את מוצרי החלב שמיועדים לה מוכרים בשווקים של קבאטייה ושכם (ובכך יוצרים תופעה ייחודית וחסרת תקדים ברפואה העולמית – אוסטופורוזיס אצל אנשים שאינם בני שמונים כי אם שמונה-עשרה...). גם לתחמושת מוצאים "ביקושים", ובלית ברירה "משלימים חוסרים"... ועל כך נשפט לחודש בכלא. בהיותו "רומני" אולטימטיבי, הצליח נדב לחמוק גם מביצוע גזר הדין; מלחמת יום-כיפור פרצה, ונדב כרמי נהרג בעת שפיקד על חייליו באחד הקרבות הקשים ממערב לתעלה. אומנם לא הפסקתי לספר בדיחות "רומני" (עדיף למות), אך מני אז לבדיחה שכזו נוסף גם טעם מריר משהו. כשקראתי אצל פלדמן אודות הכתרת אלי ויזל בתור "רומני", ראיתי שוב, להרף עין, את נדב אומר: "אבל אני רומני"... לעדכן את אלברט איינשטיין מסתבר כי הספורט הלאומי להשתלח במערכת המשפט כבר אינו נחלת פרקליטים מתוסכלים או "משגרי בולדוזרים" בלבד. נראה גם ווטרנים בכירים של המשפט נגרפים לדיבוק הכללי, וכך באירוע חגיגי לכבוד ספרו של העיתונאי איתמר לוין "קאפו באלנבי" (אודות משפטי הקאפו בישראל), חשף פרופ' דוד ליבאי: לחצו שלא אאשים אנשי המשטרה היהודית בשיתוף פעולה עם הנאצים; לחץ פוליטי שהופעל על-ידי פרקליט המדינה בכבודו ובעצמו שבא אליו אישית, לדבריו. אם נקבל את שיטת התובע ליבאי, שלדבריו רצה להוסיף גם סעיף "שיתוף פעולה עם הנאצים" לכתבי האישום, כי אז צריכים היו להעמיד לדין גם את כל אנשי היודנראט באשמת "שיתוף פעולה עם הנאצים", כך גם את שורדי הזונדרקומנדו, וכך גם את כל עובדי הכפייה במחנות הריכוז, אשר כ-ו-ל-ם (וללא יוצא מן הכלל) שירתו את מכונת המלחמה הנאצית; כך גם את אבי ואמי וכל מתי מעט ניצולי משפחותיהם! אלוהים אדירים, אין גבול לאווילות? אין מנוס מלהזכיר את דברי אלברט אינשטיין, שניסה להסביר את מושג האינסוף באומרו כי ידועות לו שתי דוגמאות לכך: האווילות ואינסופיות היקום, אם כי באשר לדוגמה השנייה עדיין יש בליבו ספק. האומנם לא שמעו משפטנים מלומדים על "כורח" – העיקרון המשפטי הבסיסי והעקרוני, המסיר אחריות פלילית ממי שמבצע פשע שלא מרצונו ובחירתו החופשיים, אלא מהסיבה שאקדח היה מכוון לראשו? הירש ברנבלט, שאותו העמיד לדין (והצליח להרשיע בערכאה נמוכה) ליבאי, לא בחר בקריירה של קאפו מרצונו, לא זה היה חלום הילדות שלו, כי אם דווקא תחום המוזיקה והאמנות; וכך הפך למנצח תזמורת (ומאוחר יותר גם מנצח באופרה בישראל). אך בוקר אחד, בעת חזרת התזמורת, הגיעו הגרמנים והודיעו על שינוי בפרטיטורה: הוא וכל תזמורת גטו-בנדין תהפוך למשטרה יהודית... צריך היה "לסרב פקודה"? כך היה נוהג פרופ' ליבאי? שופטי הערעור על הרשעתו של ברנבלט בבית המשפט העליון שמעו גם שמעו על סייג הכורח שהיה נימוק מרכזי להחלטתם לזכות את מפקד המשטרה היהודית בגטו בנדין מכל אשמה – זיכוי פה אחד של ההרכב ברשות השופט משה לנדוי שהפך להלכה. מאז נפסק מחול השדים, תודה לאל. אפשר היה להעמיד לדין בשל "אכזריות", מצקצק בלשונו כבוד השופט העליון אליקים רובינשטיין באותו כנס חגיגי. אך מה לעשות, שאם הקאפו לא יפגין אכזריות מספקת בענישה, הגרמני ישלוף אקדח ויירה בשניהם? היה זה נימוק שחזר ונשנה בכל טענות ההגנה של כ-40 נתבעים (גברים ונשים) במשפטי הקאפו, שכלל לא התכחשו לכך שנאלצו גם לנקוט יד קשה, קשה מאוד, בנסיבות שהיו פחות חגיגיות מהשקת ספר... האם גם הנבערות (ממש כמו האווילות) אינסופית? היש לעדכן את איינשטיין באשר לאפשרות שלישית זו? וכמובן אי-אפשר שלא להתייחס לזעזוע שעבר על מערכת המשפט עם פרשת רות דוד. מדובר ברעידת אדמה אמיתית למערכת, וברור שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מנסה לגונן על המערכת וחושש מפסילה גורפת של כל החלטותיה של דוד, ובצדק. עם זאת, ספק אם המילה האחרונה כבר נאמרה שם. נמק כדוגמת רות דוד מתאפשר בנסיבות ובחסויות מסוימות בלבד – מן הסוג האפל, שאינו נחשף לעין הציבורית ו/או לביקורת. ומי שהביאנו "עד הלום" הוא המשפטן הדגול, "אביר לוחמי בני אור בבני חושך, פרופסור ואדריכל "מהפיכת הכל שפיט", שיצא להגן בגופו ולהתנגד לכל ניסיון להכניס שקיפות למערכת ו/או פיקוח ולו זניח ("משוב שופטים", למשל), בעודו מעוות את המערכת מבפנים על-ידי שרשרת מינויים מסוג "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא" אותם. על הנפוטיזם שפרץ כל גבול בתקופתו נדלג. הנושא נסקר בספרה של נעמי לויצקי. אך נפל דבר מהותי נוסף. "משפט דרעי" (שאינני טוען כי הוא צדיק) פרץ דרך למציאת "תגלית" ממש: השימוש בכלי המשפטי לעיצוב המציאות הפוליטית. העובדה שלא קיים בן אנוש סטרילי לחלוטין (בבתי החולים כבר למדו זאת מזמן) תקֵפה גם לפוליטיקאים. כל שנותר הוא לבחור את המיקרוסקופ המתאים לצורך "חשיפה" (במקביל לאיתרוג אנ"ש ומגנינו (עמותות בוז'י, הכשרת כל חשבונית של נפתלי שפיצר, למשל) והרשעה. כך ניסתה המערכת להפליל כל שר משפטים שניסה לצייץ אודות "רפורמות" ו/או שינויים הכרחיים: שר המשפטים ביילין שתפרו לו "תיק הומוסקסואליות" (ואולי טרנסג'נדר או טרנסווסטיט, לצערי אינני בקיא בניואנסים). נכון, הוא לא הועמד למשפט בשל כך, אך "התקפל". שר המשפטים יעקב נאמן שנגרר לבית המשפט בשל פליטת קולמוס, וזוכה. שר המשפטים חיים רמון, שאפשר להתנגד לדרכו וסגנונו, אך אין להסכים להפללתו, והשר פרידמן שלא נגרר לבית המשפט, אך הואשם בקידום אדם שעמו הייתה לו היכרות קרובה. אך את האזהרה החמורה נתן דווקא מי שעדיין לא הופלל: ד"ר טרובוביץ' אמר בשעתו בראיון לתקשורת כי הוא מצפה שמערכת המשפט תפליל אותו בשל חלקו במינוי שר המשפטים פרידמן. למרות כל אלה, אפשר להפסיק את "פסטיבל הבולדוזר" נגד מערכת המשפט משתי סיבות עיקריות: האחת, שמרבית התיקונים המבניים הקריטיים בוצעו, ובראשם מערכת הביקורת על הפרקליטות ברשות השופטת הילה גרסטל, המניבה תוצאות, והשנייה, שאין תחליף למערכת המשפט ואין קיום לחברה כלשהי בלעדיה. עשר השנים האחרונות הניבו שינויים שהם בחזקת פריצת דרך במערכת המשפט. ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שכלאה את נשיאה, ראש ממשלתה ושופטים בכירים. מה קורה בבריטניה, ארה"ב, צרפת? שם אין פרקליטים מושחתים, פוליטיקאים גנבים, בכירים אנסים? (נראה כי יש אישיות שהיא מגה-סלב ממש העונה לכל שלושת הקריטריונים גם יחד...) שערה לא נפלה שם מראשם! לא נחוצים "בולדוזרים" לשיטוח מערכת המשפט/פרקליטות, כי אם חיזוק בקרה ושקיפות. נראה כי ישראל בדרך הנכונה בנושא זה.