"למות זה ללכת ולהשאיר אחריך מישהו שיחיה את מותך. אני יודע, ער עד למאוד מאוד לעובדה שהמשפט הזה פגום כלשהו לוגית. אבל הוא אמת. כמו כל אמת הנפגמת כלשהו למן הרגע בו היא נאמרת, או נכתבת.
איני יכול לדעת עדיין, אין כל אפשרות עלי אדמות כי אדע, מהו למות בעבור המת. אני יודע, מאוד יודע, מה הוא למות לחי. למי שנותר אחריך לאהוב אותך. למי שבכל שעה בה היה חברך והיית חברו ידע כי טמון כאב באהבה הזאת, כי מישהו בין השניים יישאר יום אחד לחיות לבדו את מותו של חברו. עזה כמוות. זה המשמע בפסוק ההוא. אם היא עזה כמוות - היא אהבה, אם אהבת איש את אמו, או את אביו, או את אחיו, או את אשתו, או את בנו, או את בתו, או את חברו - כל אהבה שבכל רגע ורגע היא חוששת - בלי העלות את החשש הזה אל סף התודעה הערה - כי למות זה להשאיר אחריך מי שיחיה את מותך.
זה לא הגיוני. זה לא יגוני. לא. זה כמו היום שאי-אפשר לו שיהיה יום אלא אם כן יבא אחריו לילה, ואפילו מנחם כמו לילה שאי-אפשר לו להיות לילה אלא אם כן מחכה לו איזה שחר. כל כך פשוט. שלך...".