בעקבות הרשעת רומן זדורוב ובקשת המשפט החוזר לעובדיה שלום, שב והתעורר העניין הציבורי בסוגיית הטיפול בסיכון הודאות השווא. בתוך כך הופיע כמשב רוח מרענן גילוי דעת בנושא ובו 42 חתימות של אקדמאים ומשפטנים בכירים. על-אף חשיבות גילוי הדעת, רשימה זו נועדה להציג עמדה אחרת.
בגילוי הדעת נטען, כי יש לחוקק דרישת תוספת ראייתית מסוג "סיוע" לראיית הודאה באשמה, הניתנת מחוץ לכותלי בית המשפט, בדרך כלל במשטרה. ייאמר מיד, כי אנו מסכימים שהודאות עלולות להתברר כהודאות שווא, וכי אנו שותפים לעמדה בדבר הנזק ולעוול הנוראים שבהרשעת חפים. אולם, לדעתנו הדרך למזער את הסיכון מפני הרשעה בשל הודאת שווא היא שונה.
בספרנו על מהות הספק הסביר, העומד להתפרסם אי"ה בקרוב (הוצאת נבו), אנו מציעים לנתח את חומר הראיות בשיטה של העלאת השערות והפרכתן. אנו מכנים שיטה זו "אסטרטגיית ההכרעה הפלילית". לפי אסטרטגיה זו, בהינתן חומר ראיות כלשהו, כולל כזה הכולל את הודאות הנאשם, על בית המשפט לבחון השערות חפות שהועלו על-ידי ההגנה, וכן להעלות השערות כאלו מיוזמתו. השערות חפות אלה צריכות לעמוד בשתי דרישות על-מנת שניתן יהיה לקבלן ובכך לזכות את הנאשם:
1. הנימוק לקבלת השערת החפות לא יהיה כזה שניתן להכילו על כל מקרה דומה ובכך לא תתאפשר אכיפה אפקטיבית של המשפט הפלילי. דרישה זו אנו מכנים "החסם השיטתי".
2. ההסתברות להשערת החפות נוכח הראיות המפלילות לא תהיה הסתברות כה מזערית כך שאין חשש ממשי להרשעת חף מפשע (לשם האילוסטרציה, הסתברות אחד לכמה מיליונים שהשערת החפות היא אמת). דרישה זו אנו מכנים "החסם ההסתברותי".
לא תוספת אלא בחינה כוללת
הפועל היוצא מעמדה זו הוא שבהינתן הודאה של חשוד, במקום לדרוש תוספת ראייתית כלשהי - יש להתבונן על מכלול חומר הראיות ולשאול האם יש בו להצדיק את קבלתה של השערת חפות קונקרטית. לשם כך על בית המשפט להעמיד לנגד עיניו את הגורמים השונים להודאות שווא כפי שפורטו בספרות ובפסיקה רבת שנים.
גורמים רבים עלולים להביא להודאת שווא: חיפוי על העבריין האמיתי, איום על המודה מצידו של מבצע העבירה, ייאוש מן הסיכוי להיות מזוכה במשפט על בסיס הראיות הקיימות, לחץ בחקירה שאינו פוסל את ההודאה, לחץ פנימי, שכנוע פנימי של חשוד שביצע את העבירה, רצון לרצות את החוקרים, הרגשת אשם חרף אי-ביצוע העבירה, רצון להימנע מהרשעה בעבירה חמורה יותר.
על בית המשפט לבחון השערות חפות שהן בגדר קונקרטיזציה של מימוש גורמי הסיכון להודאת שווא כזו, על נסיבות המקרה שלפניו. אם בסוף בחינה זו מגיע בית המשפט למסקנה שהשערה כזו לא נסתרת בראיות או נחסמת (בחסם השיטתי או ההסתברותי), עליו לזכות את הנאשם על-אף הודאתו. אם כל השערות החפות נסתרות או נחסמות, ניתן יהיה להרשיע על בסיס ההודאה והראיות שלצידה ככל שיהיו.
בכל מקרה, תהליך העלאת ההשערות ובחינתן ינומק באורח מלא על-ידי בית המשפט ובכך יקל על בחינה ערעורית ודין וחשבון ברמה הציבורית. אנו רואים בהצעתנו משום יתרון משמעותי על פני דרישת הסיוע וזאת מהטעמים הבאים.
ראשית, גילוי הדעת אינו מבחין בין דרישת סיוע כתנאי מספיק להרשעה (כך שדי בהתקיימותה כדי להרשיע) לבין דרישת סיוע כתנאי הכרחי ולא מספיק, כאשר בנוסף לסיוע יש לבחון האם האשמה הוכחה מעבר לספק סביר. יתרה מזו: גילוי הדעת מציע להחליף את דרישת התוספת "דבר-מה נוסף" בדרישת "סיוע". אולם, לפי העמדה הדומיננטית בדין בישראל (לפחות עד פרשת זדורוב האחרונה), הודאה בצירוף דבר-מה נוסף היא תנאי מספיק להרשעה. הסתפקות בהחלפת הדרישה לדבר-מה בדרישת סיוע עדיין מותירה את דרישת הסיוע כתנאי מספיק להרשעה.
שנית, דרישת הסיוע כתנאי מספיק, מתייחסת בצורה פלקטית, כללית ובלתי רגישה למכלול הראיות הקרויות הודאה, ובכך מחמיצה את המבט הכולל על חומר הראיות, על היחסים ההגיוניים והתוכניים בינן לבין עצמן ולבין טענותיו הספציפיות של הנאשם במשפט (בו אינו חוזר על הודאתו). תחת זו, הדרישה מתמקדת בחיפושים אחרי ראיה שתמלא אחר דרישת הסיוע. לעומת זאת, הצעתנו מחייבת מבט על מכלול חומר הראיות והכרעת דין רק מתוך ההתייחסות למכלול.
דרישת הסיוע אינה מספיקה
שלישית, דרישת הסיוע כתנאי מספיק, אינה נותנת מענה לסיכוני הרשעת חפים. ייתכן מצב שבו תימצא ראיית הסיוע, אולם עדיין יש הצדקה לקבל השערת חפות. להלן שתי דוגמאות להמחשה.
דוגמה ראשונה: חשוד ברצח הודה במעשה. לאותו חשוד יש מניע - סכסוך וחיסול חשבונות בעולם התחתון. יש עשרה חשודים נוספים, שלהם מניע וסכסוך דומים, אבל הם לא הודו באשמה. במשפטו בוחר הנאשם להימנע מלהעיד. בנסיבות אלו ברור, כי ייתכן שמי מתוך בעלי המניע הנוסף ביצע את העבירה ואיים על אותו נאשם להודות, או שאותו נאשם בחר לחפות על המבצע האמיתי. אף על-פי כן, ההימנעות להעיד מהווה ראיית סיוע מכוח מצוות המחוקק, ועל כן נראה שלשיטת חותמי גילוי הדעת די יהיה בה להוביל יחד עם ההודאה לכדי הרשעה. ברור שעדיין לפנינו חשש ממשי להרשעת חף מפשע.
נניח אפילו שכותבי גילוי הדעת מתעקשים על כך שראיית סיוע תהיה לגמרי בלתי תלויה בהתנהגות הנאשם. לפי גישה זו, העומדת בניגוד לחוק ולפסיקה, הימנעות הנאשם מלהעיד לא תשמש כראיית סיוע. אבל גם הסיוע המשודרג לא ייתן מענה מספיק לסיכוני הרשעת חפים. בדוגמה הקודמת, נניח שנמצאו בזירת הפשע טביעות האצבע של הנאשם, אך לצידן - טביעות אצבעות של כמה מעשרת בעלי המניע האחרים לבצע אותו פשע. רק החשוד מודה והשאר אינם מודים. גם במצב הזה לפנינו חשש ממשי להרשעת חף. טביעות האצבע של הנאשם בזירה מוכיחות לכל היותר שהיה שם בזמן מן הזמנים, לאו-דווקא בזמן הרצח.
דוגמה שנייה: חשוד הודה באשמה ואדם אחר המכיר את הנאשם מעיד שראה את הרצח. עדות ראייה היא ראיה עצמאית, המקיימת את דרישת הסיוע. אולם, עדיין יש לפנינו חשש ממשי להרשעת חף. אולי העד משקר? אולי לעד יש מניע לטפול האשמת שווא על החשוד? אולי הוא טועה
בתום לב? בכל המקרים האלה ניתן אף לשער, כי אולי ההודאה נמסרה משום שלאור עדות הראייה - החשוד התייאש מסיכויי הזיכוי ומבקש להקל בעונשו.
לא רק ירייה בכיוון הכללי
במישור המשפט המצוי בישראל, דרישת הסיוע כתנאי מספיק להרשעה, היא בבחינת רגרסיה. רומן זדורוב הודה ברצח, הן בפני מדובב והן בפני חוקריו, אולם על-אף הודאותיו לא הסתפק בית המשפט בראיית סיוע בלבד. והנה, ראיות סיוע ללא ספק היו קיימות בתיק. על-אף כל אלה, בחן בית המשפט האם סך כל חומר הראיות מעלה ספק סביר באשמה. מכאן, שהסתפקות בראיית סיוע במקום דבר-מה נוסף, מסיגה לאחור את ההגנה מפני הרשעת חפים.
הצעתנו לקבלת אסטרטגיית ההכרעה הפלילית מייתרת את דרישת הסיוע גם כתנאי הכרחי (להבדיל מתנאי מספיק) להרשעה. כאשר בית המשפט מציג את מכלול הראיות ובוחן האם השערת החפות ניתנת להפרכה במקרים דומים ואינה בעלת הסתברות מזערית, הרי שעיקרון ההגנה מפני הרשעת שווא של חפים מיושם ממילא באורח המיטבי. אחרי ככלות הכל, גם דרישת הדבר-מה הקיימת בפסיקה וגם דרישת הסיוע שהוצעה בגילוי הדעת, נועדו להשיג דבר אחד: מזעור הסיכון שמדובר בהודאת שווא שתוביל להרשעת חף.
הצעתנו אינה מסתפקת ב"קירובים" או ב"כמה יריות" לעברה הכללי של המטרה, אלא אוחזת את השור בקרניו. אם רוצים למזער את הסיכון להודאות שווא, מה מתאים יותר מלהקים חובה שיפוטית לבדוק באורח מעמיק, תוך היזקקות לספרות המשפטית והחוכמה שנצברה במהלך שנות הפסיקה, האם סיכון כזה עשוי להתממש בנסיבות ולפי הראיות במקרה הספציפי? אם כך ייבחן חומר הראיות וכך אף ינומקו באורח מפורט ממצאי בית המשפט, הן כשהכרעתו הרשעה והן שהכרעתו זיכוי - זו תהיה הדרך המיטבית.
לסיכום: עד כמה שהמסקנה עשויה להישמע מפתיעה, ההגנה הטובה ביותר לנאשם מצויה דווקא בביטול כל דרישה פורמלית לחיזוק ההודאה, ותחת זו הפעלה קפדנית של אסטרטגיית ההכרעה המוצעת.
