פורים בבני ברק והרשת גועשת - על מה?

פורים כמציאות חלופית תמצית חג הפורים היא לחגוג פעם בשנה את ה"כאוס". רב העיר בני ברק, משה יהודה לנדא, הנחה את תושבות העיר (21.3) לחגוג את פורים בביתן: "כל כבודה בת מלך פנימה ויקיימו השמחה בביתן... חו"ח מלצאת בהסעות לאירועים". מבט רחב על חג הפורים כקרנבל, להלן, יבהיר מדוע התגובות הזועמות על כך ברשת מיותרות. פורים, ככל קרנבל, הוא כלי לחוות את אותה מציאות חלופית שהאדם משתוקק לה. בפורים החברה מאפשרת לבני האדם להשתמש בזהויות אחרות, חלקן מוזרות, מאיימות, שדיות או מרושעות. המסכות הינן הכלי הנפוץ והנוח ביותר ללבוש זהות כזו. למסכה יש כוח מאגי בלתי מוסבר כמעט. ברגע שאדם לובש את המסכה משהו בשפת הגוף שלו משתנה. משהו מן האדם "של היום יום" נעלם ומופיע בזהות אחרת. המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה. אם במרבית ימות השנה כולנו חובשי מסכות רק בפורים מאפשרת המסכה הצצה לפנימיותו האמיתית של האדם. בחסות המסכה שומט האדם את זהותו היומיומית המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה ומפליג אל מחוזות קיום שונים לחלוטין האדם הלובש מסכה חווה מציאות מורכבת. הוא משיג, בנוסף לזהות שלו, גם את זהותה של הדמות אותה מייצגת המסכה. כל קרנבל הוא מציאות משחררת החוגגת את הכאוס בדומה לכל קרנבל בעולם המערבי שאחרי ימי הביניים את פורים חוגגים אצלנו במעין התנהגות פרועה, כאוס. ההצדקה לכך מצויה בפסוק שולי המופיע במגילת אסתר: (ח', פס 17) "ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב ...ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". הפסוק מתייחס באותה מידה הן לגברים והן לנשים, ילדים וקשישים יהודים. בפורים משתכר האדם "עד לא ידע" (מכאן הביטוי, עדלאידע). השתייה, המוגבלת בדרך כלל, מומלצת ביום זה ואפילו בחוגי חרדים נוהגים להתיר איסור על שתייה ביום זה. הפסיכולוג השוויצרי קרל גוסטב יונג מסביר שהקרנבלים בכל הזמנים ובכל התרבויות ממלאים תפקיד חשוב לכל בני האדם. לכולנו יש צורך לתת ביטוי לחלק האי-רציונלי, הכאוטי שבנפשנו. תקופת הקרנבל מאפשרת התחברות קצרת זמן עם עולם יצרי חסר חוקים ומסגרות. יצירת קשר חיוני עם חלקי נפש כאוטיים שלא באים לידי ביטוי בימים כתיקונם בשל המגבלות שמטילות החברה והתרבות. הקרנבל מעניק לגיטימציה זמנית לחציית הגבולות, הנשמרים בקנאות כל השנה. הקרנבל הוא "קתרסיס" קולקטיבי, המצרף את צורכי הפורקן של היחיד עם חגה של החברה כולה. לא רק הזלילה והשתייה מאפיינים את השאיפה לכאוס. בולטים עוד יותר פריעת הסדר ושבירת החוק, הפרת הכללים הרגילים של ההתנהגות החברתית. בולט גם היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי הבא לידי ביטוי בשימוש בתחפושות או במסכות. במהלך הקרנבל נוהגים לחבר שירים ומחזות, סוגים שונים של פרודיות וסאטירות ששמים ללעג את המעמדות העליונים. העולם ההיררכי של מרבית ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, זלילה, שוויוניות ולצון. אבל "ההתפרעות" תחומה היטב בין שתי תקופות של סדר. כשמסתיימת התקופה בה מותר לחצות את הגבולות, חוזרים הכללים והחוקים. מעל לכל ברור לחוגגי הקרנבל כי הכאוס זמני והסדר הוא שינצח. האינטלקטואל הצרפתי ראבליי, כבר ידע שקרנבל הוא אירוע בעל משמעות פסיכולוגית חברתית מבורכת. ראבליי הבין שקרנבל מאפשר לחשוף את האמת של העם, לפתוח פתח לדיאלוג ולשבור את המסגרת הפורמלית. זאת בניגוד לריטואל ההומוריסטי הפורמלי שאפיין חגיגות וטקסים מטעם השלטון והיה נפוץ בעולם הקדום. קולו היה קולו של העם, קולו של מקום השוק וקולו של הקרנבל, קולן של בדיחות ואנקדוטות אנונימיות. בתמצית, קרנבל איננו מילה נרדפת לחג שנקבע על-ידי המדינה. לוח השנה איננו העיקר כאן. שכן קרנבל הוא מהות שהיא מחוץ לסדר הפורמלי. אבל במאה ה-16 ראבליי נחשב כזאב בודד. ההנחיה של לנדא, כבודה במקומה מונח אמנם הפסוק במגילת אסתר (200-400 לפנה"ס) והאמירה שבו - "נהפוך הוא" - מצביעים על קיומן של מסכות וליצנות. אבל בבני ברק לא מדובר בקרנבל המאופיין בדרך כלל במימוש זמני של עולם אלטרנטיבי או כאוס. מנהגי החג בבני ברק אף אינם מכילים סממנים מובהקים של ליצנות ספונטנית - גולת הכותרת של עולם אלטרנטיבי משוחרר מכללי התנהגות. אדרבה, המרחב הציבורי של בני ברק מובנה. אין בו מקום לעולם אלטרנטיבי. ובהמשך לאמירה זאת, ההומור בחג של בני ברק אינו יכול להיחשב כהומור עממי, הומור של העם. חגיגות פורים שם הן לכל היותר ריטואל שמתנהל תחת עינם הפקוחה של מנהיגי הציבור. כי בדומה לאורחות חיי השגרה שם, גם חגיגות פורים מתואמות עם סדר חברתי רצוי. גם הליצנות איננה ספונטנית. היא לכל היותר ריטואלית. ופרט לאלמנט הצחוק שבה, היא סימבולית עם אפקטים החורגים הרבה מעבר לבידור עצמו. היא נועדה בעיקר להעביר מסרים כלליים, למלא מטרה ציבורית ולסייע לשימור התרבות. לעומתה, ליצנות ספונטנית נוטה להיות חתרנית, וללגלג זמנית על ערכי תרבות מקובלים. בבני ברק, אופן המימוש של האמירה "נהפוך הוא" מוכתב מגבוה על-ידי הרב לנדא. אף-על-פי שהטיעון הבא עשוי להתפרש כהזוי - אין בהנחיה זו דבר כלשהו יוצא דופן. ההנחיה של לנדא לתושבות בני ברק לחגוג את חג הפורים בביתן אינה אמורה לזעזע אותנו, הציבור החילוני. לידיעת הזועמים ברשת וח"כ קסניה סבטלובה האינטליגנטית בד"כ. בני ברק זו מובלעת שבה שולט סדר פורמלי. איזו זכות יש לנו להתערב בנעשה בחברה סגורה זאת?