ההיסטוריון ריכארד מיכאל קבנר, ממייסדי החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, כתב לפני כ-60 שנה כי הוא רואה את תפקידו כמי שאמור "לבקר את התודעה ההיסטורית העממית... באיזמל הביקורת - וביקורת נתפרשה לו כחקר משמעות הביטויים הרווחים בתודעה העממית שבני אדם משתמשים בהם בלי משים ובלי דין וחשבון על טיבם ומקומם ההיסטורי...".
אפשר לבחון את מידת הרלוונטיות בגישתו של קבנר על-פי המושג השגוי שהשתרש, "פלשתינים", שרבים וטובים משתמשים בו, ומבלי משים יוצרים יש מאין, את מה שהגדיר בשנות ה-60 של המאה ה-20 חבר מפלגת העבודה צבי שילוח, "ההמצאה האווילית של היישות הפלשתינית" (מובא אצל:
יוסי ביילין, מחירו של איחוד: מפלגת העבודה עד מלחמת יום כיפור, תל אביב: רביבים, 1985, ע' 73). על כך כבר אמר אלוף פיקוד מרכז יונה אפרת לאחר מלחמת יום-כיפור, כי אנו במו-פינו יוצרים עם חדש.
טעות מוטמעת זו אינה חדשה והיא שגורה על לשונם גם של אלה שמתנגדים להקמתה של מדינה פלשתינית. דוגמה לכך נמצאת בדברים שכתב המזרחן מיכאל אסף, בעיתון "דבר" עוד ב-1968: "קודם כל: מה טיבם של הפלשתינים הללו? האם קיים 'עם פלשתיני'... התשובה היא לא... פרט להתנגדות עמוקה ביותר למדינת ישראל, אין לרב המכריע של הפלשתינים שום רצון קיבוצי-מדיני עצמי".
יש להזכיר כי השימוש במושג "פלשתינה" בעת החדשה החל כבר בשנים הראשונות לכיבוש הבריטי של ארץ ישראל. בספרו של אפרים אבן, "עיריית ירושלים - ערבים ויהודים 1948-1917" (הוצאת מכון אריאל לביטחון ותקשורת ע' 57), מצוין כי ראש העירייה השני של ירושלים, מוסה קאזים "נרשם בקרב בני עמו כאבי היישות הפלשתינית". עם חלוקתה של "סוריה הגדולה" בין צרפת לאנגליה, לאחר מלחמת העולם ה-1, הבין קאזים כי "סוריה הדרומית אינה קיימת עוד. ארץ ישראל היא זו שעליה עלינו להגן". והוא קרא לערבים במאורעות 1920 לשפוך את דמם "על מולדתם פלשתינה".
עקירה מהשורש
רוצה לומר כי ה"פלשתיניציה" של ארץ ישראל ותושביה הלא יהודים נועדה לנגח את המפעל הציוני ולערער אותו בעודו באיבו. מגמה זו לא השתנתה ברבות השנים, כפי שעולה מדברים שאמר בשנות ה-70' של המאה הקודמת זוהייר מוחסיין איש אש"ף על כך ש"העם הפלשתיני אינו קיים. הקמתה של מדינה פלשתינית היא אמצעי להמשך המאבק נגד ישראל". מאחר שכך הם פני הדברים, עולה השאלה, אם נכון לנו להשתמש להסברת עמדתנו באמצעי שפיתח האויב נגד הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
באשר לטענה כי השימוש במונח "פלשתינים" נועד להבחין בין ערביי יהודה ושומרון לערביי ישראל, הרי שניתן להשיב על כך כי הערבים בעצמם אינם עושים הבחנה שכזו. ראיה לכך נמצאת בתערוכת "התלבושות הפלשתיניות" המוצגת ב"מוזאון האיסלאם" בירושלים, שאליה מגיעים בין השאר תלמידי בתי-הספר הערביים מכל המדינה. התערוכה מציגה תלבושות מרחבי ארץ ישראל: נגב, שומרון, גליל, מישור החוף וחברון. דוגמה נוספת היא תבליט של ארץ ישראל השלמה המוצב בכיכר המרכזית של כפר ערבי בגליל.
כדאי גם להזכיר את זיקתם של כלל ערביי ארץ-ישראל לאומה הערבית, כפי שכתב בועז עברון (בספרו "החשבון הלאומי", אור יהודה: הוצאת "דביר", 2002, ע' 266), שותפו לדרך של
אורי אבנרי, כהתרסה נגד רעיון "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי: "צריך היה ז'בוטינסקי להבין שמאחורי הערבים הארצישראלים תעמוד תמיד תמיכתו אדירת הכוח של העולם הערבי כולו".
אל מול תופעה זו של אימוץ ושימוש במושגים שעויינים את המפעל הציוני, יש לייסד את "הארגון לשחרור מ'הפלשתינים'". ובמקום להשתמש במלה "פלשתינים", להגיד פשוט ערביי יו"ש או אפילו ערביי השטחים. וכך, במסע נגדי ארוך, לעקור מהשורש אותם מושגים המחבלים במאבק התודעתי שלנו שהוא הבסיס להכרה הבינלאומית בזכותנו על הארץ, ולהתחיל לנצח במישור הזה. זאת, על-פי העיקרון שקבע קבנר באשר לתפקידו של ההיסטוריון ש"כאשר מלמד תלמיד זה הרי תוך כדי מסירת האינפורמאציה העניינית עוסק גם בתיקון תודעתו של הדור".
