ביום שישי בצהריים, כשהגיעה הידיעה המרה על מותו של מוניר בהרי הגליל, שאלתי את עצמי מי ימלא את החלל העמוק שנפער. מי ימלא את החלל העמוק שנפער, בראש ובראשונה, בבית משפחת עמאר, שאיבדה את עמוד התווך שלה. את אבי המשפחה, שכל כך אהב אותה והיה גאה בה. הבית שהיה מרכז חייו, במעט הזמן שהגיע אליו בעקבות שירותו בצה"ל, ועתה יוותרו בו זיכרונות, ותמונות.
מי ימלא את החלל העמוק שנפער כאן בג'וליס, ובקרב העדה הדרוזית. החלל העמוק שנפער בצבא ההגנה לישראל ובמדינת ישראל. מי ימלא את החלל הזה, כשמוניר אינו עוד עמנו.
מסע חייו של מוניר הוא בעצם מסע חיינו. מוניר היה, ועודנו, הישראלי היפה, ששורשיו ורגליו נטועים בארץ הזו. הישראלי היפה שבחר לשרת את מדינתו במקומות בהם לוקחים אחריות אל מול האתגרים המורכבים שמציבה בפנינו המציאות - לעיתים עד כדי חירוף הנפש.
כאן, במקום הזה, ובבתי עלמין אחרים ברחבי ישראל, צעד מוניר, לא אחת, בלב דואב וכואב, ללוות את רעיו לנשק ששילמו את המחיר היקר מכל בהגנה על הארץ הזו. ודווקא כשנדמה היה שיצא ממחוזות הסכנה, השיגו המוות.
לוחם ומפקד מעולה היה מוניר, שהפסגות המקצועיות שכבש הציבו אותו לא רק בחזית הלחימה, אלא אף הפכו אותו לפורץ דרך של ממש. עבור העדה הדרוזית, ועבור מדינת ישראל. אות ומופת לברית החיים הזו, וסמל לצעירי העדה המתגייסים לצה"ל. מוניר היה מאותם מובחרים ומובחרות אשר פורצים את הדרך לבני ובנות העדה בכל תחומי החיים.
"לא היה ולא יהיה שום הבדל בין חייל דרוזי וחייל יהודי", קבע ראש הממשלה הראשון
דוד בן-גוריון בביקורו ההיסטורי כאן בג'וליס, ב-9 ביולי 1959, והוסיף: "כולנו אחים לנשק. יחד נחיה ויחד נילחם כשיהיה הכרח בכך להגנה על המולדת", סוף ציטוט.
זו חובתנו.
הפיקוד, המנהיגות, ההובלה, הנכונות של חייליו לצעוד אחריו בביטחון רב, היו חלק מרכזי מאופיו המיוחד של מוניר. גם צניעותו ונועם הליכותיו. מסלול שירותו היה מגוון ועשיר מאוד, והציב אותו בצמתים מרכזיים של העשייה הביטחונית בישראל. כך גם בתפקידו האחרון, אולי המורכב והמאתגר מכול. כראש המנהל האזרחי, אי-אפשר היה שלא להתרשם עמוקות מאישיותו המיוחדת של מוניר. מבקיאותו בחומר, מהבנתו את השטח על גווניו השונים ומשיקול הדעת שלו. הוא היה האיש הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון.
גם כראש המנהל האזרחי מוניר נשאר מוניר: מקדיש שעות ארוכות ללמידה ולעשייה, מקצועי מאוד, רואה למרחוק, מעמיק, בוחן לא רק טקטיקה אלא גם אסטרטגיה. וחשוב מכל אלו: מוניר היה בן אדם. אין תכונה נעלה מזו.
דווקא בעת הזו נוכחותו של מוניר בחיינו הייתה כה חשובה. דמותו הצנועה, אך המשמעותית כל כך, אמורה לשמש לנו מצפן מוסרי וערכי ולהאיר עבור כולנו את הנתיב בו חובתנו לפסוע.
נתיב של סובלנות וסבלנות איש כלפי רעהו. נתיב של הכרה באדם באשר הוא אדם, ללא הבדל דת, גזע או מין. נתיב של מלחמה חסרת פשרות באויבינו, אך גם מלחמה חסרת פשרות באלימות, בגזענות ובשנאת האחר רק משום שהוא אחר. של מאבק נחוש בהתלהמות, בשיסוי ובהשנאה. נתיב של איפוק, מתינות ודרך ארץ.
זו הייתה דרכו של מוניר, והיא צוואה עבורנו. צוואה שחובה עלינו להפיץ לאורכה ולרוחבה של הארץ.
ניבאל והילדים, משפחה יקרה, קהל נכבד,
מוניר היה בן הגליל וחלק בלתי נפרד ממנו. מהנופים המוריקים, מהשבילים, מהיופי שהטבע העניק לחבל הארץ הזה. כל הטוב הזה היה גם במוניר. ובגליל שכל כך אהב גם הסתיימו, לדאבון הלב, חייו. ועתה קשה היא הפרידה. העצב רב וגדול, ואין לו מזור. דעו, בני ובנות המשפחה, כי מוניר ודמותו יוסיפו ללוות אותנו גם בעתיד. ואנו, נוסיף לחבק אתכם ולהיות לכם למשענת.
יהי זכרו של תת-אלוף מוניר עמאר ברוך.
