יש לא מעט פעמים שאני מאבד את העשתונות. מי שסיפר לכם שגברים לא בוכים או שגברים בוכים רק בלילה, משקר לכם. גברים יכולים לבכות מהרבה מקרים. כולל אותי. ובכל פעם שאני אכתוב בטור שלי על גברים שבוכים זה מכניס גם אותי לקטגוריה.
חצי מהם נוגעים לרכב שלנו. הקופסא שאמורה לתת לנו את המקום הבטוח, השקט. דווקא היא מאכזבת ברגעים הכי חשובים ועל בסיס שבועי.
גברים כמוני, יכולים לבכות מאותם פעמים שהם פותחים את מכסה המנוע באוטו ולא יודעים מה לעשות. חלקם מנסים לתרץ את זה בכך שהמנוע של היום כולו מחשב ואין מה לעשות. אבל כשמדובר בבדיקה של שמן ומים פשוטה, הם נשברים ומגלים שאין להם מושג איך לפתוח בכלל את המכסה מנוע.
ננסה למשוך בכל הידיות שמתחת לכיסא שלנו ונתפלל שאין שם ידית לכיסא מילוט. גברים כמוני, אין להם מושג לאיזה כיוון מסובבים את האום של הג'אנט כדי להחליף גלגל בפנצ'ר, ואין להם מושג איך לפרק את הגלגל ספייר שנמצא בבגאז'. היינו שמחים לעצור ולעזור למי שנתקע בשולי הכביש אם רק היינו שמחים לעזור. יש מקרים שרצון טוב לא עוזר.
גברים כמוני, בוכים מזה שאין להם מושג איפה ממקמים את הג'ק, אז הם מנסים במקום הלא נכון ומעקמים את הפח. אחר כך כשהאוטו מתרומם סוף כל סוף, הם נזכרים שצריך קודם כל לשחרר את הברגים אבל הם לא מוכנים להוריד שוב את האוטו אז הם מנסים ביד אחת לשחרר את הבורג וביד השנייה להחזיק את הגלגל. ואז מנסים להבין איך לעזאזל התלכלכו להם המכנסיים ככה
אצלי זה אחרת
גברים כמוני, יכולים לבכות מזה כשהם מגיעים לאוטו ומגלים שהוא לא מניע. ייקח להם שעה להבין שמדובר במצבר שנגמר, ועוד שעה כדי להבין איך מחברים את הכבלים להנעה בצורה נכונה. תוך כדי, הם מתקשרים לחברים שלהם שאמורים להבין בזה יותר מהם, אבל מה שטוב בחברים, זה שתמיד כשהם צריכים להסביר לך איך מחליפים מנורה הם אומרים "אצלי זה אחרת, כל אחד והחיבור שלו", ובעצם אומרים לך "אני אחרטט אותך במשהו עד שתעשה את עצמך מבין אותי ותרד לי מהקו".
גברים כמוני, יכולים לבכות כשהאישה שלהם מפטירה לעברם, שצריך להחליף מגבים באוטו והם יודעים שזה יכול להיגמר בצורה של מגב שיעוף תוך כדי נסיעה. אז בשקט הם מפטירים למתדלק שיחליף להם מגבים ורצים לתוך תחנת הדלק לשתות קפה שאומנם עולה להם כפול, אבל לפחות נותן להם סיבה מספיק טובה כדי לברוח.
גברים כמוני, בוכים כשהם מגלים סתימה בכיור ולא מצליחים לשחרר אותה גם אחרי שהם שופכים לשם בקבוק קולה, שלפי האינטרנט אמור לשחרר סתימה מהסוג הקשה ביותר. הגבר הממוצע יפרק את העיקול הקרוי סיפון ויגלה שיש בו מים שהוא לא ידע על קיומם וגומיות שאין לו מושג איך להחזיר אותם למקומם. ואז הם רצים לחפש את הכלי היקר והישן הקרוי פומפה. הם ינסו לשחרר את הסתימה ואז יגלו שנתפס להם הגב, ואז לא ברור מה עדיף לשחרר קודם.
גברים כמוני, בוכים כשהם מגלים רטיבות בקיר ומבינים שהם מתחילים סיפור בהמשכים. יגיע האינסטלטור ויחתוך במסקנה חד-משמעית. "הרטיבות נובעת מהפיצוץ שיש לשכנה של חמותי בירוחם". לך אולי זה נראה לא הגיוני, אבל ככה זה בפיצוצי מים. אתה אף פעם לא יודע מאיפה הפיצוץ התחיל, אבל איכשהו כולם נגמרים אצלך בקיר. זה הולך להיות מסע ארוך שלך עם האינסטלטור אל תוך הארנק שלך שיסבול מנזילה לא פחות בעייתית. גברים בוכים כשסוף כל סוף מגיע האינסטלטור ועם מוט ארוך משחרר את הסתימה בשנייה ומבקש על זה חמש מאות שקל.
גברים כמוני, בוכים כשבאמצע נסיעה ליעד לא ידוע, לעוד חתונה בלתי נשכחת ביערות הרי ירושלים, הוויז מחליט שאין קליטת ג'י פי אס. נראה לי שמאז שוויז הישראלית נמכרה נדמה לי שהם כבר לא מעוניינים לעזור כל כך. כמו כל נותן שירות ישראלי שמרגע שחתמת על חוזה מולו ושילמת לו, כבר סיימת את ההתקשרות איתו. אל תתקשר אליך אנחנו נתקשר אלינו.
אנחנו יכולים לבכות מזה שאנחנו מגלים שבזמן שהוויז שלנו לא בקליטה הסוללה שלנו נמצאת בנשימות האחרונות שלה וכיאה לכך היא מתחילה בשליחת הודעות חוזרות ונשנות על כך שהיא תכף נכבית. גם אני ניסיתי לעשות את זה בעבודה שלי. קצת לפני שאני נרדם מעייפות שלחתי למנהל שלי הודעה בנושא. הוא מצדו, לא נלחץ ולא עבר למצב חיסכון בסוללה. באופן כללי הוא לא התעניין במיוחד, ככה שחזרתי לעצמי מהר מאוד. פתאום אני מגלה כמה החיים שלנו תלויים במכשיר הקטן הזה. מספיק כמה דקות בלי חיבור לוואטס אפ וההסעה שלך יכולה לברוח לך. מספיק סוללה חלשה ואין מי שיחכה לך, אין מי שימצא אותך ואין לך עם מי לדבר.
גברים של פעם היו הולכים לצוד. ואז יצאו לעבוד במפעלים, ידעו לרתך, לנגר, לשברב, להחליף גלגל או סתם להחליף מנורה. היום אנחנו עסוקים בלבכות.
גם בלילה גם ביום.
