"שכר הבכירים הוגבל...", הכריזה כותרת בומבסטית באחד העיתונים הנפוצים במדינה. הכנסת העזה למשול ו"הבכירים", מוכי הגורל, יצטרכו מעתה להסתפק במשכורת "רעב" של 2.5 מיליון שקל לשנה לכל היותר. אמנם, השכר הוא לא כל מה שמקבלים הבכירים הנישאים מעם. התוספות, ההשלמות, הפיצויים, המניות הזכויות ומצנחי הרחיפה המורידים אותם בביטחה לקרקע מוצקה בכל פעם שהם נעים לעבר השלב הבא בסולם התיגמולים הבלתי מציאותי שלהם, גדולים בהרבה מהמשכורת הנומינלית. כל אלה אינם מונעים את קולות הצער והמחאה על העוול כביכול שנגרם להם. הצעד הבא, כמובן, בג"ץ. שוב איום ב"מלחמת עולם" א-סימטרית - הכנסת המחוקקת, החלשה לזרא, מול הטוען לכתר הבכורה בדמוקרטיה המעוותת שלנו, בג"ץ - תככב שוב במלוא כיעורה ואווילותה.
אולם, כל אלה אינם חשובים באמת. העיקר הוא המשך המשחק ב"נדמה לי". ובמסגרת זו: "הבו גודל לפופוליזם!"
שלי יחימוביץ' ניצחה בקמפיין הפַסדה הישן שלה נגד שכר הבכירים; לא נצחון ממש, לא החזרת השפיות למקומה, אבל מראית-עין יש כאן; ואנו כידוע חיים ממראית-עין למראית-עין. החוק עבר, הוא חלקי, מוגבל, ומטפל רק באבן בניין אחת של פירמידת השכר הבלתי רציונלית, אבל סיבה למסיבה יש כאן.
מי שנכשלו בכל הנושאים הכלכליים המרכזיים - יוקר חיים, מחירי דירות מופקעים, פערי הכנסה פנויה הזויים, שוק עבודה בלתי רציונאלי, פנסיה עלובה, תחרות כושלת, ריכוזיות בלתי הגיונית, העלמת הכנסות במיליארדים ושוק אפור של מילארדים רבים עוד יותר, חייבים להמשיך בהצגה והפעם, בלית ברירה, עשו לבכירים "תספורת הפוכה" - לקחו מהם ונתנו לנו... . אולם באותו מעשה עצמו, השאירו להם את כל מנגנוני הפיצוי והשיפוי פתוחים לרווחה; ומעניין מה עוד הבטיחו להם בחדרי חדרים.
שעות נוספות
הבעיה האמיתית של השכר במדינת ישראל איננה ולא הייתה מעולם שכר הבכירים. "שכר מנקר-עיניים זה שאין לו שום אחיזה במציאות, הוא בלתי הגון ובלתי צודק וראוי היה כבר מזמן שיחולו עליו חוקי השכל הישר. אין מפעל, חברה, משרד כזה או אחר, או עסק, שרק המנכ"ל יחד עם כמה בכירים נוספים, הם המחוללים הבלעדיים של הריווחיות. אם הם ראויים להשתתף ברווחים, מדוע לא יחול הדבר גם על העובדים?! אינני מטיף לקומוניזם ולשוויון אוטופי אבסולוטי, אבל אני דוגל בהחלט ברציונאליזציה של מבנה המשק וניהולו.
אם גם אלה שמרוויחים משכורות נאות סבורים שעברנו את גבולות הסבירות בשכרם החריג של "בכירים" בעלי זכויות יתר, קל להבין מה חשים אלה שעובדים משרה מלאה עם שעות נוספות ואינם מצליחים לכלכל בכבוד את משפחותיהם. כאמור, צמצום שכר הבכירים אינו הפתרון לבעית השכר הריאלי במשק, אבל הוא מעיד על אחריות ורגישות ועל הכרה בצורך לנהוג בסבירות גם בעניין השכר, ככל שהעסק מאפשר זאת. זה לא רק עניין של צדק חברתי, זו חוכמת המנהיגות ויסוד הסולידריות הלאומית, והדברים הללו הולכים יד ביד.
ברומא העתיקה והמנוונת, היה נהוג לספק להמונים "לחם ושעשועים" בכדי למנוע בעדם מלהתפרע או לשים לב עד כמה הם מוכים, מקופחים ומושפלים. שם מימשו זאת בזירה, בלחימת גלדיאטורים או בהשלכת "מסכנים" כאלה ואחרים טרף לחיות פרא מורעבות. כיום מחליפים זאת במשחקי כדורגל "פראיים", בתקשורת משתלחת, ברשתות חברתיות "מתלהמות" ובהפגנות סרק. אולי אני מגזים מעט בהשוואה זו, אנחנו עדיין לא ממש שם, אבל המוטיב והמניעים המחוללים את השלילה הקיימת, מגיעים מאותם מקורות פרוידיאניים.
כלכלה פיקטיבית
לא אסתפק בציון מה "לא", אומר גם, אם כי בקצרה, מה "כן". הבעיה המרכזית היא בכשל מבני, מוסרי ומנהיגותי ממושכים, לבנות מערכת כלכלית-חברתית שבה העקרון המוביל הוא קשר חד-ערכי וחד-משמעי בין תפוקה לתמורה. קשר שמושתת על סולם מתקבל על הדעת של חלוקת העושר הלאומי ותוספות הצמיחה (תוספת העושר) בין שכבות האוכלוסייה לפי אמות-מידה כלכליות-חברתיות-מוסריות אחרות.
אמות-מידה כאלה חייבות: א. לבחון מחדש את עקרון מיקסום הרווח כיעד-העל העיקרי ולעיתים גם היחיד של הפעילות הכלכלית. עקרון זה וחוסר השקיפות הם אבות האפליה והמשברים הכלכליים הקשים ביותר מעשי ידי-אדם. ב. להבחין בין כלכלה ראלית-יצרנית וברת-מדידה במונחי תפוקה ראלית, לבין כלכלה פיקטיבית, כלכלת נייר, מצגי שווא ומניפולציות פיננסיות. אסור שיהיה הבדל בין כסף ריאלי (מדוד בזהב או שווה-זהב), לבין כסף נומינלי מדומיין.
אסור להניח לקוסמי הגלובליזציה לנהל את הכלכלה העולמית מעל לראשיהן של המדינות, הבנקים המרכזיים והציבור, שאת גורלו הם קובעים לשבט או לחסד, לרוב לשבט. ג. להבטיח שהתמורה עבור השתתפות בכוח העבודה ובתרומה לתפוקה (הגדלת העושר הריאלי) תחולק בצורה הוגנת לכלל הציבור, בזיקה ברורה לתרומתו של כל יחיד לעושר הלאומי. יישום עקרונות אלה הוא מהפך מושגי ואופרטיבי אדיר. הוא מחייב להפסיק להפריח סיסמאות ולהתחיל למדוד תפוקה ריאלית. להפסיר לסמוך על ניסים ועל קשרים מפוקפקים פוליטיים, אישיים ואחרים ולהתחיל לחשוב במונחי תמורה לחברה. להאמין בלימודי מקצועות מפרנסים, לפעול לרכישת ידע מתמדת, לגלות יזָמות ולהפעילה באופן פרטי או במוסדות מאורגנים.
שיאים חדשים
פירוש הדבר הוא שינוי דיסקט כולל במשק הלאומי - כל רכיב מרכזי של המשק בתחומו: ממשלה, ציבור העובדים וציבור המעסיקים. הוא דורש שינוי מבנה מערכת ההשכלה ומיקודה בעתיד ולא בשימור העבר. עצם הצורך לבצע מעבר מורכב וכולל אומר שבמשך כל הזמן ידורו בכפיפה אחת העתיד הקרוב והרחוק (קטר ההתפתחות) והעבר הקרוב והרחוק (הקרונות המתישנים); אולם פרושו הוא גם שבכל נקודת זמן שיבחן הדבר, יתברר שהקטר מושך אחריו את הרכבת לעבר שיאים חדשים, והקרונות אינם מדרדרים אותה לנסיגה.
כאשר רוב האנרגיה של המנהיגות הלאומית, התקשורת הסכסכנית, ובעלי החזקות למיניהם מושקע בשימור הקיים והעבר או בשאלות הרכילותיות במהותן "מי הרוויח יותר במניפולציה האחרונה", הסיכוי שנתקדם לעתיד טוב יותר הוא אינקרימינלי - אינקרמנטלי (קטנטן) בפועל וקרימינלי באופיו. הגיע הזמן להתעורר. לצערי, שר האוצר ועדיין גם ראש הממשלה, אם כי במידה פחותה ממנו, אינם נמצאים ממש על הקטר, ואילו שלי יחימוביץ' ושותפיה לחזיונות, כלל אינם חושבים כיצד להגיע אליו...
