אני רוצה לדבר על "משוריינים" מסוג אחר: בביקורי במושבים שונים הבחנתי בכלים חקלאיים ישנים שיצאו מכלל שימוש והם מושלכים. דבר עצוב הוא לראות כלי עבודה שנתנו חיים והנה הם זרוקים ומעלים חלודה, הופכים למפגע. הכלים עצמם כלי מתכת, משדדות, מחרשות, וכלים מרתקים בעיצוב שלהם.
חשבתי שאפשר להפוך אותם ממטרד למפגן שמפאר את האתוס הישראלי הבראשיתי ששם את עבודת האדמה כגולת הכותרת לשיבת ישראל לחיי יצירה.
היכן ימוקם בית האבות לכלים החקלאיים?
בדרך לירושלים הוצבו משוריינים חלודים שסימלו את המאבק על ירושלים. נכתב השיר באב אל וואד, של חיים גורי. המייצג של המשוריינים הוא היפוכה של ההצעה שלי. המשוריינים מציינים את הגבורה והמוות, ואת המאבק האלים ההכרחי. הכלים החקלאיים מייצגים את הצמיחה והחיים. נוכל להפיח בכלים חיים ולהופכם למצעד מופלא, שמכבד את הממד ההיסטורי שלהם בהיותנו מדינה צעירה.
הרעיון
להציב מכונות חקלאיות שיצאו מכלל שימוש לאורך כביש הסרגל, כמקבילה למשוריינים בדרך לירושלים אבל כדי להראות את החיים ולא המלחמות. במושבים מפוזרים כלים חקלאיים רבים שיצאו מכלל שימוש ומהווים מטרד.
- הם יכולים לפאר את דרך העמק.
- הצבתם לאורך הכביש - כפיסול סביבתי מופלא.
- כהצדעה למפעל החקלאות שהצמיח את הארץ בראשית דרכה.
- ניצול פוטנציל ה"פסולת" וממטרד סביבתי יהפכו הכלים למוקד תרבותי וציון דרך בתרבות הישראלית.
כיצד ממנפים את הרעיון?
קטע אישי שכתבתי בהקשר לכך: בעודי עולה לירושלים, נצמד לחלון האוטובוס, צפיתי שוב במשוריינים שמשנים את מיקומם. המיקום הגאוגרפי שלהם משתנה אבל לא רק הגאוגרפי. גם המיקום המנטאלי השתנה, כך נראה לי, נעשה פחות קרוב ללב, אנחנו מתרחקים מהמבט בשלד הברזל השותק כי הרעות כבר שינתה את פניה.
המשוריינים צבועים היום בצבע בהיר אבל רבים זוכרים אותם בצבע החלודה.
הם עומדים ואומרים לכל העולה לעיר החילונית: "לנצח זכור נא את שמותנו" בטרם יבין מהו בכלל נצח. ואיך נצח בעברית האומללה, הרציונאלית, הוא דם. בגדי אלוהים מוכתמים בו במלחמתו, כבנבואת ישעיהו. הם מסמסים לנו שהמלחמה היא הסיבה והמסובב.
אבל ישנן סיבות קיומיות נוספות להיותנו כאן. לא הכל שלדים וחלודה. תארו לכם שלאורך כביש הסרגל בעמק יזרעאל, נציב כלים חקלאיים שרבים מהם מפוזרים במושבים בגלל שאינם שמישים ושם הם מהווים מפגע סביבתי: מחרשה מפוארת, דסקוס מלהיב למראה,, משדדת שפלחה את האדמה והכינה אותה לזריעה. יפוזרו הכלים האלה במרווחים, לאורך כביש הסרגל החוצה את עמק יזרעאל מצומת מגידו ועד עפולה. מימין השדות של חבל תענך ומשמאל השדות של מושב היוגב ומנחת מטוסי הריסוס. משוריינים של חקלאות ולא של מלחמה.
תארו לכם אותם צבועים יפה ומייצגים את הישראליות ההיא שהצמיחה אותנו. גם אליהם נעלה לרגל ביום העצמאות ונניח עליהם לא זרי זכרון למתים אלא זרי חרציות ואלומות חיטה. סכיני הכלים החקלאיים אפשרו את הפרדסים ושדות סלק הסוכר ואת תקומת ישראל בארץ. בהם פלחנו את הארץ. זרענו וקצרנו. פרקנו לה לה רגב רגב, תלם תלם. אלה המשוריינים האמתיים של הארץ הזו.
עצובה המחרשה המוזנחת שזוכרת את שמותינו בצידי הדרך, ואנו מתעלמים. היא חיטטה בבשר העמק כבתוך רחם, בעונג, במשחק מקדים, מכין לזריעה, בחרסית הכבדה, החומה, הכהה, והמשדדה, וכונס האלומות, והמזרעה, ועוד מיני משוריינים שמראם כמראה הגוססים בשולי הדרך העולה לירושלים, אבל המחרשות ושאר כלי החריש והאסיף הביאו צמיחה.
לאורך כביש הסרגל - במרווחים, הם יכולים לתת לאלוהים מרחב נשימה. כשראיתי מתפללים, נתתי לבי לכך שהם כורעים אבל לאחר שהזדקפו לא ראיתי מה נזרע. אבל מאחורי המזרעה, התכופפתי והשתחוויתי ובידי גרעינים וכשזקפתי היו ידי ריקות אבל ידעתי מה טמנתי ומה ילבלב.
ביום הזיכרון וביום העצמאות ינוחו על המחרשות החלודות שבי זרי הנצחון הזה ולא זרי מוות. בחג השבועות ירקדו עליהם כמו עלמים ועלמות. בהרים כבר השמש משתגעת.
יְרוּשָׁלֵם אָמַרְתִּי וְחִשַּׁבְתִּי לְהִשָּׁבֵר / אָשִׂים מַחְרֵשׁוֹת חֲלוּדוֹת לְאֹרֶךְ כְּבִישׁ הַסַּרְגֵּל הָעוֹלֶה לַעֲפוּלָה / כְּמוֹ הַמְּשֻׁרְיָנִים בַּכְּבִישׁ הַזּוֹחֵל לִירוּשָׁלַיִם / מַשְׂדֵּדוֹת חֲלוּדוֹת שוקקות חיים, קִלְשׁוֹן, מַגְרֵפָה עִם שֵׁן שְׁבוּרָה / הַמַּגָּל הַזֶּה, עִם דַּם לִבִּי, יָבֵשׁ, יָשָׁן, בתוך יָדִית הָעֵץ זֵעַת מצחי / שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל הַחַי הַזֶּה שֶׁל כְּלֵי זְרִיעָה וַאֲדָמָה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ הִמְנוֹן בֵּין צַלְעוֹתַי שֶׁלִּי / כִּי הֵם יִהְיוּ הַמְּשֻׁרְיָנִים שֶׁיַּעֲלוּ לֶאֱלֹהִים / הַמְּשֻׁרְיָנִים שֶׁיַּעֲלוּ נוֹצְצִים לְהַר הַמּוֹרֶה / פֹּה אֲנִי עוֹמֵד - נִצַּב לְיַד קִלְשׁוֹן וּמַחְרֵשָׁה בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל / שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל עוֹד חַי כְּמוֹ רְאִי.
