חוסר סובלנות אלימה ושיטתית של האיסלאם כלפי "כופרים" קיבל ביטוי ברדיפה, התעללות, אפליה וגירוש 820,000 יהודים ממדינות ערב. הרבה יותר מהיקף גירוש הפליטים הערביים שהתרחש
לפני מלחמת 1948 ונמשך אחריה, אך נעלם מסדר היום הבינלאומי.
ב-14 לנובמבר 1947, לפני המלחמה, הזהיר הנציג המצרי באו"מ, הייכל פאשה: "חלוקת פלשתין תגרום לטבח של יהודים רבים... תסכן מיליון יהודים במדינות מוסלמיות... תביא לאנטישמיות חמורה מזו שהייתה בגרמניה..." ב-19 פברואר 1947,
לפני המלחמה, אמר הנציג הסורי באו"מ, פארס אל-חורי: "בלי פתרון הבעיה הפלשתינית [ללא מדינה יהודית], יקשה עלינו להגן על יהודי ערב". בנובמבר 1947 הציע ראש ממשלת עירק, נורי סעיד, לגרש את יהודי עירק, ושר החוץ העירקי איים ב-28 לנובמבר 1947: "חלוקת פלשתין תביא להתנערות חסרת-שליטה של ערביי פלשתין ומדינות ערב".
ב-1 מרץ 1944 הוסתו ערביי הארץ על-ידי מנהיגם, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, בשידור ישיר מגרמניה הנאצית: "טבחו ביהודים והשביעו את רצון האל, ההיסטוריה והדת". ג'מאל אל-חוסייני, אחי המופתי, איים: "דם ואש ישטפו את פלשתין אם תיושם תוכנית החלוקה".
לפי הערכת ה-CIA מ-1947: "הקמת מדינה יהודית עלולה להביא לשואה יהודית שנייה תוך פחות מעשר שנים".
שורשים עמוקים
ואכן, 820,000 יהודים גורשו ממדינות ערב,
לפני ואחרי מלחמת העצמאות, איבדו רכוש של מיליארדי דולרים, וקהילות יהודיות חוו לינץ', אונס ושוד. 240,000 יהודים גורשו ממרוקו, 140,000 מאלג'יריה, 105,000 מטוניסיה, 38,000 מלוב, 70,000 ממצרים, 5,000 מלבנון, 25,000 מסוריה, 135,000 מעירק, 55,000 מצפון תימן ו-8,000 מעדן.
בניגוד ל-320,000 הפליטים הערבים (נא ראה פירוט בסוף המאמר), 820,000 הפליטים היהודים לא נחלצו לטרור בארצותיהם, לא שיתפו פעולה עם צבאות פולשים ועם גרמניה הנאצית, ולא קיבלו מעמד פליט העובר מדור לדור, אלא נקלטו בביתם החדש (600,000 בישראל). בניגוד לשורשי הפליטים הערביים - שרובם היו מהגרים בעלי ותק של 100-20 שנים, שורשי הפליטים היהודים היו עמוקים מאד: 2,500 שנים בעירק, 2,000-500 בסוריה ובצפון אפריקה, 3,500-2,000 בתימן, וכו'.
רדיפת יהודי ערב נמשכת, לפי ציוויי הקוראן, מאז הופעת האיסלאם, כאשר מוחמד חיסל, שיעבד וגירש את השבטים היהודים במדינה וחיג'אז שסרבו להתאסלם, למרות שסייעו לו כאשר ברח ממכה. מקור "הטלאי הצהוב" הנאצי הוא בטלאי, חגורה, כובע ומחרוזת שהוצמדו ליהודים תחת שלטון האיסלאם, בנוסף לתשלום "מס כופר" ועלבונות נוספים שהוטלו על "כופרים". ה"פרוטוקולים של זקני ציון" מהווה בסט-סלר ברחוב הערבי גם היום. מ-1936 עד 1947 היו היהודים מטרה לפוגרומים בסוריה, בתימן, בעירק, במצרים ובלוב.
אבל, עצרת האו"מ אישרה 130 החלטות בעניין הפליטים הערבים ואף אחת בעניין הפליטים היהודים, או בעניין דיכוי מיעוטים במדינות האיסלאם, המבטא את היעד האסטרטגי של האיסלאם: שיעבוד "בית הכופרים" על-ידי "בית המאמינים".
