לא רציתי להזכיר במפורש את הירידה המתמשכת בעוצמת האינתיפאדה מחשש עין הרע, עד שבא פולמוס חדר היולדות ובעל כורחי העלה את השאלה - האם ערבי, כל יחיד ויחידה ערבים, הם בחזקת אויב, ויש להתייחס אליהם ככאלה. מה מלמדת אותנו בנדון האינתיפאדה הנוכחית? גלוי לעין, שאחרי ההתפרצות הראשונית, פרי ההסתה שכביכול היהודים מתכוננים ממש ומיד להשתלט על הר-הבית, המסיתים משני צדי הקו הירוק כשלו בניסיונותיהם להוציא את ההמונים לרחוב.
כל אחד יכול לשפוט בעצמו: מאות אלפי ערבים מתחככים בנו יום יום - באתרי הבנייה, במפעלי החרושת, במוסכים ובבתי המלאכה, בעסקים, במסעדות, בקניונים, בשווקים, במוניות, בתחנות הדלק, באתרי התיירות והבילוי, במרפאות, בבתי המרקחת ובבתי החולים ובמקומות שהם גרים על ידינו כשכנים - כל ההמון הרב הזה ממשיך לתפקד אתנו, לידינו ובתוכנו כחלק בלתי נפרד ממרקם החיים של מדינת היהודים. את המנגינה הזאת האינתיפאדה לא הצליחה להפסיק, למרות שזו הייתה כוונתה.
אימרו: זו הצלחה או כישלון של המפעל הציוני? מי שהשחיז את הסכינים, האם הוא שבע רצון מן המצב הזה או מתוסכל מאי-הצלחתו להרוס את הדו-קיום הזה, המבסס ומשריש את השלטון היהודי בארץ כולה?
לכן, ירשמו נא לפניהם מצדדי ההפרדה בין יהודים לערבים, שכשם שגישתם אינה מקיימת שום מצווה דתית, כך אינה מקדמת שום מטרה לאומית. להפך: לאנשי ה- BDS ברחבי העולם זו מציאה כשרה - היהודים מחרימים את הערבים? אנחנו מחרימים את היהודים!
כדי להגיע למסקנה הזאת אין צורך לחקור, מה בליבם של הערבים. שמאל וימין מצטטים מפיהם - כל אחד את מה שמשרת את השקפתו הפוליטית ואינם יודעים מה דעתם באמת, מפני שהחברות שלהם
אינן חופשיות, גם תחת משטרים חופשים ודמוקרטיים כמו ישראל או מערב אירופה.
בחברות האלה הסנקציות החברתיות - מאלימות ועד לבידוד בקהילה - שולטות על המעשים ועל הדיבורים כאחד. כלפי חוץ, ובעיקר מול תקשורת, הוא יאמר לך את "דעתו", והיא העתקה מדויקת מן הגרסה הרשמית, הפרבדאית, שבתקשורת באותו היום. מפיהם של עמי מזרח אירופה יכולנו לשמוע מה היה בליבם באמת, רק אחדי שנפל המשטר הסובייטי. אלא, ש"אביב" כזה טרם לבלב בחברה הערבית, גם בארצנו.
קחו דוגמה מניסיוני. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה הזדמנתי למכר ערבי, בעל מפעל קטן לכלי זכוכית בכניסה לעיר חברון, ב "צומת הזכוכית", והאיש סיפר לי את הסיפור הבא: 'בתחילה באו כמה
פרחחים, הודיעו לי שיש שביתה ודרשו שאסגור. לא סגרתי, ולמחרת שרפו לי את ארון החשמל. הלכתי למושל ושאלתי אותו האם הוא מוכן להגן עלי. הוא השיב שאינו יכול להציב חייל ע"י כל חנות. שמעתי, הבנתי, ובפעם הבאה שדרשו ממני לסגור - סגרתי!' עד כאן ידידי מצומת הזכוכית, אך זה אינו סוף הסיפור: בערב, בחדשות הטלוויזיה, הקרינו בהבלטה ובדרמטיות רבה את מראות השביתה
- רחוב ארוך ושומם, כל החנויות סגורות. המלל שליווה את התמונות הדגיש את הנחישות והסולידריות של בעלי העסק השובתים, כביכול מרד עממי נגד "הכיבוש" שפרץ ממעמקים. זה התאים כמובן לתמונת העולם של שדרני השמאל ולא הייתה כל דרך להסביר לצופים, שמה שהם ראו לא היה אלא אחיזת עיניים. כך למדתי לקח שלא לשפוט מהר מדי, מה בליבם.
היום, 28 שנים אחרי, אני לפחות יודע להעריך את העובדה שעד עתה המסיתים לא הצליחו לחולל שביתות כלליות והתפרצויות המוניות, ואת הכישלון הזה שלהם ראינו ב"יום האדמה" האחרון. גם וויכוח מוסרני אין טעם שננהל בתוכנו - כי מי רשאי להכתיב ליולדת את רגשותיה, כל עוד הם נשארים ברשות היחיד שלה? ובלבד, שלא תהפוך רגישות פרטית לעיקרון פוליטי. כי פוליטית - ההפרדה, כל הפרדה, היא קטסטרופה. היא מציגה לעולם פרצוף של מדינה שאינה בשלה לשלטון על הארץ כולה.
בעניין הזה צברתי ב-44 שנותיי בקריית ארבע הרבה חוויות אישיות, מתוך מגע קרוב עם תושבים ערבים בעיר האבות. היום, כשאני מתפוצץ מכעס לראות את ההתנכלויות ואת רצח האופי שגורמים לנו "הערבים" תחת מנהיגותו של מחמוד עבאס וחבר מרעיו - מן המוקטעה ברמאללה ועד לבניין האו"ם בניו-יורק - אני נזכר באין-ספור שיחות עם ערבים שבהן אני זורק להם שהם לבדם אשמים
בצרותיהם, כי מי אמר להם להשליט על עצמם ארגון טרור - ובכל פעם הם זורקים לי את הכדור בחזרה ושואלים: מי הביא לכאן את ערפאת וכנופייתו המושחתת, אנחנו או אתם? ומי כפה אותו עלינו? האם שאלתם אותנו? ואכן, על דעתם של אדריכלי אוסלו, שבעיני עצמם מגלמים את ערכי הליברליזם וההקשבה "לאחר" - לא עלה כלל לשאול את הערבים המקומיים, כפי שלא שעו לאזהרות של בני עמם היהודים, גם
מתנחלים ואנשי ימין וגם מיטב מפקדים במערכות הביטחון.
המחיר המחריד הוא בראש וראשונה אותם כ-1600 יהודים שנרצחו מאז אוסלו, המכונים "קורבנות השלום", ואשר תרמו את חלקם בהחדרת אותה השנאה לתוך לבבות של יהודיות ויהודים הרואים בכל ערבי וערבייה כפרט - אויב שאת השהייה אתו בחדר אחד אינם יכולים לשאת. אך גם מי שמגלה הבנה ליחס כזה כל עוד הוא עניין אישי ופרטי, חייב להודות שמדינה אינה רשאית בשום אופן לקבל גישה של הפרדה על בסיס אתני כעיקרון, כנורמה, כמדיניות. שמאל וימין, כל אחד על-פי עקרונותיו הוא, חייבים לדחות את הדרך הזאת בשתי ידיים.
