מליטא להרצגובינה: סיפורה של מינה ברוידה
מינה ברוידה הייתה בין הזרים היחידים, אם לא היחידה, שזכתה באות הכבוד "הלוחם הראשון" (prvoborac) שהוענק לכל מי שהשתתפו למן ההתחלה, משנת 1941, בתנועת הפרטיזנים ביוגוסלוויה. כמה אלפי אזרחים, בעלי אות הכבוד הזה, היו בעלי מעמד מיוחד ביוגוסלוויה של טיטו. ברוידה הייתה צעירה יהודייה יפת מראה שהגיעה מליטא לחבל הרצגובינה בעקבות אהבתה לצעיר מונטנגרי יליד המקום. מינה ברוידה, לימים קובָצֶ'וויץ' (Kovaćević), ילידת 1920 מקובנה (Kaunus), סיימה את המלחמה בדרגת קפיטן בצבא הפרטיזנים של טיטו.
ערב פלישת גרמניה ליוגוסלוויה הגיעה הצעירה היהודייה, בת למשפחה יהודית אמידה ומסורתית, לארץ זרה לחלוטין ללא ידיעת שפת המקום, וללא הכרת המִנהגים. מינה ברוידה התחנכה מילדותה במערכת של חינוך עברי מלא והייתה בוגרת מחזור י"ח (1937) של הגימנסיה העברית הראשונה של קובנה. סיפורה הוא סיפור מופלא, דרמה אנושית, שרק מלחמת העולם השנייה והשואה יכלו להפיק כמותו.
1
האב שלמה-חיים ברוידה והאם רבקה לבית סוֹלְסקי נולדו במשפחות גדולות ומכובדות, ומינה גדלה במשפחה שורשית ששמרה על קדושת השבתות והחגים ואהדה את הציונות. בין שתי מלחמות העולם הייתה קובנה, בירתה של ליטא העצמאית, מרכז יהודי, תרבותי וציוני חשוב. התגוררו בה כארבעים אלף יהודים שהיו כרבע מאוכלוסיית העיר, ובתקופת השואה היה גורלם טרגי, כמו בכל המדינות הבלטיות. כל משפחתה של מינה נספתה.
לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה העברית ב-1939, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שלחו ההורים האמידים את מינה ללמוד בפריז. באווירת עיר האורות השתלבה מינה בחוגי הסטודנטים של השמאל, ובמיוחד השפיע עליה אחד מקרובי משפחתה שפגשה בעיר. הוא שב מהקרבות בספרד, ששם נלחם במסגרת אחת הבריגדות הבינלאומיות. בהשפעתו התקרבה מינה לחוגים הקומוניסטיים והכירה סטודנטים רבים מיוגוסלוויה אשר לאחר זמן קצר תפסו עמדות מפתח חשובות בתנועתו של טיטו. אחד מהם היה ספסויה ספָאיִץ' (Spajić), סטודנט ממוצא מונטנגרי, שבא לסורבון כדי להשלים עבודת דוקטורט במשפטים. האהבה פרחה והם החליטו להתחתן, ולא הועילו תחנוני האם שהגיעה במיוחד לפריז כדי להחזיר את מינה לליטא. הזוג הצעיר לא ויתר, והצעיר המשכיל, יליד חבל הרצגובינה, ניסה להרגיע את האם המודאגת ואפילו הודיע שהוא מוכן להתגייר. לבסוף סוכם שמינה תחזור לקובנה כדי לבשר למשפחתה על החתונה הצפויה ואילו החתן לעתיד יחזור לבלגרד. אלא שבעת ששהתה מינה בקובנה, פלשה גרמניה לפולין ופרצה מלחמת העולם השנייה. מינה הצליחה לצאת לבלגרד זמן קצר לפני שליטא והארצות הבלטיות האחרות סופחו לברית-המועצות על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, ועשתה את דרכה כדי להינשא לאהובה. הדרך הייתה מסובכת ורבת תלאות. היא נאלצה לנסוע למוסקבה ומשם בדרך האוויר לסופיה, בירת בולגריה, ומשם לבלגרד.
הזוג התחתן בחתונה אזרחית בעיר נובי סָד, אך כדי להינשא גם בחתונה יהודית היה עליהם לנסוע לזגרב לפגישה עם הרב פיינברג. הרב שמע והקשה: "אתה יודע כמה זה קשה להיות יהודי במיוחד בזמן הזה?" "אני יודע", השיב החתן, יליד הרצגובינה. "אם לומר את האמת, אני בכלל לא דתי. אני אתאיסט. אבל אני רוצה חתונה יהודית בשביל מינה ובשביל הוריה. [...] אני אפילו מוכן לעבור ברית מילה". הרב שמע ופסק: "אם אתה אתאיסט אינני יכול לגייר אותך". לבסוף הודיע להם כי לגייר אינו יכול, אבל הוא מוכן לכתוב מכתב להוריה של מינה כדי שלא ידאגו. וכך חזר הזוג הצעיר לבלגרד מבלי שנערכה לו חתונה יהודית.
על הימים ההם ועל הימים שיבואו סיפרה מינה קובצ'וויץ'-ברוידה בעדותה המקיפה שנפרסה על פני 47 עמודים. היא גם כתבה ספר זיכרונות Libera, libera, via, via... (חופשייה, חופשייה, לכי, לכי) שראה אור בבלגרד.
כל זה אירע חודשים ספורים לפני פלישת גרמניה הנאצית ליוגוסלוויה. ואז באו הימים המתוחים של סוף מרס 1941 ומינה ובעלה הטרי השתתפו בהפגנות הסוערות שנערכו אז בבלגרד נגד הברית עם גרמניה. הגרמנים פלשו ליוגוסלוויה ובעלה ספסויה גויס לצבא כדי לעמוד מול גרמניה הנאצית ובעלות בריתה. לפני גיוסו שלח ספסויה את מינה אל בית הוריו בהרצגובינה. הדרכים כבר היו משובשות, ומינה הזרה, שלא ידעה את השפה, נסעה ברכבת מלאה פליטים, דרך סרייבו ומשם למונטנגרו ולטרֶבּיניֶה (Trebinje), עיירה מעורבת בדרום-מזרח הרצגובינה שאוכלוסייתה כוללת רוב של סרבים ומונטנגרים ומיעוט גדול של קרואטים ומוסלמים בוסנים. משם הביאו אותה הורי בעלה לכפר גראַבּ (Grab), שרוב תושביו היו עניים מרודים. למינה היה זה עולם חדש לחלוטין, והיא הייתה המומה מן הסביבה הזרה ומהתנאים בכפר. בעת שהותה בכפר בא הקץ על יוגוסלוויה.
חבל הרצגובינה, ארץ טרשים הררית וענייה בין בוסניה לבין מונטנגרו והחוף האדריאטי של קרואטיה, משתרע על פני שרשרת הרים מעל לעיר החוף דוּבּרוֹבניק. במרכזו של החבל שוכן עמק הנהר נֶרֶטבָה שהפך לזירת קרבות עקובים מדם בתקופת הכיבוש. כיום זהו חלק מן הפדרציה של בוסניה והרצגובינה ובירתה היא מוסטָר בואך דוּבּרובניק. יהודים כמעט ולא חיו בחבל זה.
כל האזור הזה הועבר לשליטתם של האוּסטָשים, והיה חלק מהמדינה הקרואטית העצמאית. האוּסטָשים הקרואטים החלו מיד בטיהור אתני של האזור ופתחו ברצח המוני של הסרבים. גם היהודים המעטים באזור נפלו קרבן ובהם משפחתו של הרופא ד"ר לוי מטרביניה.
ימים ספורים אחרי כניעתה של יוגוסלוויה, בסוף אפריל 1941, חזר ספסויה לכפר. הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית במחתרת וכעת התגייס לארגן את תנועת ההתנגדות בכפר ובסביבתו ולאסוף את הנשק שהשאיר הצבא היוגוסלווי המובס. לא עבר זמן רב והוא נעצר, אבל מכיוון שלמינה היה דרכון ליטאי, אותה לא הטרידו בשלב זה, והיא הצליחה לשחררו בעזרת תחבולות שונות. השניים נמלטו ברגל דרך ההרים אל החוף הדלמטי שבשליטת האיטלקים.
בתגובה למעשי הרצח של האוּסטָשים התארגנה האוכלוסייה הסרבית של הרצגובינה ביחידות גרילה, וכבר בראשית יוני 1941 פרצה בה התקוממות. יחידות גרילה תקפו קסרקטינים אחדים ותחנות משטרה קרואטית ביישובים אחדים בחבל, וההתקוממות הזאת הייתה בבחינת הקדמה להתקוממות עממית כללית במונטנגרו הסמוכה, שפרצה חודש ימים מאוחר יותר, ב-13 ביולי 1941, התקוממות שכוּונה נגד הכובשים האיטלקים ועושי דברם המקומיים. בשונה מן המרד הספונטני של הכפריים הסרבים בהרצגובינה, המרד העממי במונטנגרו היה מאורגן ובעל הנהגה מרכזית. ההנהגה הזאת הורכבה מצמרת המפלגה הקומוניסטית של החבל ובראשה עמד מילוֹבָן ג'ילָס שנשלח מטעם טיטו למונטנגרו לארגן את תנועת ההתנגדות.
מינה ובעלה, שחזרו עוד קודם לכן מאזור החוף לאזור בין הרצגובינה למונטנגרו, השתתפו בהתארגנות בפועל והצטרפו לפרטיזנים ששחררו 17 כפרים באזור שבו התגוררו. בעלה קיבל תפקיד באחת היחידות, ומינה השתלבה בהתלהבות בפעילות המחתרתית. היא עזרה להעביר נשק ותחמושת להרים, למדה את שפת המקום, הדריכה את הנשים הכפריות בטיפל בחולים ובפצועים ואף בההכנת צמחי מרפא טבעיים מהצמחים שגדלו בסביבה. היא למדה להדפיס על מכונת כתיבה ישנה שנמצאה במקום והפיצה כרוזים והנחיות של תנועת ההתנגדות.
בשלב מסוים תקפו הפרטיזנים את עיירת החוף העתיקה קוטור (Kotor) השוכנת במפרץ מרהיב של הים האדריאטי, ומינה השתתפה בהתקפה והייתה אחראית לאספקת תחמושת לפרטיזנים הלוחמים.
ואולם כעבור כחודשיים השתנו פני הדברים. לאחר שהובא כוח איטלקי רענן הצליחו האיטלקים לבלום את ההתקוממות, יחידות הפרטיזנים התפוררו ושרידיהן נסוגו אל ההרים. בנסיבות קשות ביותר נסוגו מינה ובעלה עם שרידי הפרטיזנים המורעבים והרועדים מקור. "עד היום אינני יכולה לתפוס כיצד צעדתי רעבה וקפואה, בגשם ובשלג באוֹפְנָקים [סנדלים של כפריים — ר"ט] קרועים לרגלי", כתבה מינה בזיכרונותיה.
2
קבוצה של כ-250 פרטיזנים, ובהם גם מינה ובעלה, התרכזו ביער גדול, לא הרחק מן העיר טרביניה שנכבשה שוב בידי האיטלקים. כוונתם הייתה לעבור לבוסניה כדי להצטרף לכוח הפרטיזנים המרכזי של טיטו, אלא שהאזור שרץ אויבים והם נכשלו. בהתאם להנחיות שקיבלו התפצלה קבוצת הפרטיזנים לחוליות קטנות כדי לשוב למקום מגוריהם ולהמשיך בפעילות מחתרתית שם. בדרכם לנו מינה, שהייתה האישה היחידה בחבורה, בעלה וחבריהם באחד הלילות בבית פרטי שעמד בדרך. בעל הבית, שקיבלם בסבר פנים יפות, הסגיר אותם מאוחר יותר ליחידת צֶ'טניקים שפעלה בסביבה, ואלה הקיפו את הבית ותפסו את כולם. הצֶ'טניקים עינו אותם, כולל את מינה, בסברם שהיא מוסלמית. הם השליכו אותם לאחד החדרים בבית הספר המקומי ובבוקר הביאו אותם לשדה פתוח ואילצו לחפור קבר, כשמסביב עומדים הכפריים לצפות במחזה. "מלמלתי לעצמי 'שמע ישראל, ה' אלוהנו ה' אחד'", סיפרה מינה בזיכרונותיה. "חשבתי שאהובי בליטא לעולם לא יידעו כיצד והיכן נעלמתי. אז עוד לא ידעתי מה עלה בגורלם".
3 ובדיוק כאשר השלימו את חפירת הקבר, התרחש נס. פתאום נעצרה מכונית ושני קצינים איטלקים יצאו ממנה. הם שאלו לפשר ההתרחשויות, ומינה ובעלה השיבו להם בצרפתית שהצֶ'טניקים עומדים להוציאם להורג. מיד הורו הקצינים האיטלקים לצֶ'טניקים להחזיר את האסירים לבית הסוהר ואילו את מינה ואת בעלה נטלו עמם לבית הסוהר האיטלקי בטרביניה. "כנראה עוררנו אצלם עניין. ד"ר למשפטים מאזור נידח זה ואשתו הצעירה שהיא ילידת ליטא", כתבה מינה בספרה. הם הועברו מבית הסוהר בטרביניה בליווי שוטרים איטלקים לבית הסוהר האיטלקי בדוּבּרוֹבניק ומינה הופרדה מבעלה ונכלאה בבית מעצר מיוחד לנשים. אולם הנס היה חלקי וזמני בלבד. כעבור שבועות אחדים, ב-26 ביולי 1942, הוצאו הגברים להורג, ובכללם ספסויה, שהיה מכונה מוֹסקוֹ. הם היו נשואים כשנה וחצי בלבד.
במשך 18 חודשים הועברה מינה מכלא איטלקי אחד למשנהו ולמחנות שונים באזור, עד לכניעתה של איטליה בספטמבר 1943. היא שוחררה עם האסירים האחרים והחלה לעזור לפרטיזנים שירדו מן ההרים לאסוף את שלל הנשק הרב ואת התחמושת שהאיטלקים השאירו מאחור. לאחר שהגרמנים השתלטו מחדש על החוף האדריאטי נסוגו הפרטיזנים אל ההרים, ומינה הסתתרה בדוּבּרוֹבניק הכבושה. בחורף 1943 חודש הקשר עם הפרטיזנים ומינה הצטרפה אל יחידת פרטיזנים קטנה של קונובלסקי (Konovalski odred) שפעלה בהרי הרצגובינה. הודות לשפות הרבות ששלטה בהן היה תפקידה להאזין לרדיו מוסקבה ולכתוב ידיעונים, ששוכפלו והופצו בין הפרטיזנים וגם בסתר בקרב האוכלוסייה המקומית. מינה נשארה ביחידת הפרטיזנים עד מאי 1944 ולאחר מכן הועברה לאזור המשוחרר של הרצגובינה, אל מטה הדיוויזיה הפרטיזנית ה-29 של הרצגובינה, שם הייתה מזכירת בית הדין הצבאי של הדיוויזיה. עם הדיוויזיה הזאת השתתפה מינה בקרבות על שחרור הרצגובינה, מונטנגרו, שחרור הערים מוסטָר וסרייבו בבוסניה, חלקים של קרואטיה וחצי האי איסטרִיָה ואף שחרור העיר ליובליאנה (Ljubljana) בסלובניה. בסוף המלחמה הייתה מינה במטה הדיוויזיה בבלֶד (Bled), ליד האגם הקסום של סלובניה, ובמאי 1945 הועברה לבלגרד והשתחררה בדרגת קפיטן. היא החלה לעבוד בתרגום במשרד החוץ היוגוסלווי החדש, ובאותו זמן למדה על גורל קרוביה בליטא שמהם נותרו רק צילומים ישנים.
באותה תקופה פגשה מינה את ווֹיָה קובָצֶ'וויץ', מי שעתיד להיות בעלה השני ואביהם של שני ילדיה. האיש, שנפטר ב-1997 וביקר פעמים אחדות בישראל, הוא סיפור בפני עצמו בהיותו בן למשפחה של גיבורי מלחמת הפרטיזנים. הוא נולד במונטנגרו ומילא תפקידים בכירים ביותר בתנועת הפרטיזנים של טיטו. בראשית 1943 היה ראש האגף הפוליטי של בריגדת המחץ השנייה של דלמטיה וב-1944 מונה לקומיסר פוליטי של הדיוויזיה ה-29 של הרצגובינה. בסוף אותה השנה מונה לקומיסר פוליטי של המטה הראשי של צבא השחרור בסרביה, ומאוחר יותר לקומיסר פוליטי של הארמיה החמישית של הצבא היוגוסלווי בסקופּיֶה שבמקדוניה. לבסוף הגיע לדרגה הגבוהה ביותר, דרגת גנרל. על מעשיו בתקופת המלחמה זכה לתואר "גיבור לאומי של עמי יוגוסלוויה". גם שני אחיו שנפלו במלחמה זכו לתואר זה. כל משפחתו, לרבות שבעת אחיו, השתתפה בדרך כלשהי בתנועת הפרטיזנים של טיטו.
מינה קובָצֶ'וויץ'-ברוידה חיה בבלגרד עם בנה גוראן ונפטרה שם בשנת 2013 בגיל 95. היא ביקרה בישראל פעמים רבות וכולם התפעלו למשמע העברית המשובחת שבפיה. בתה, פלָנינקה, ציירת מוכשרת, עלתה לישראל בשנת 1986 והקימה משפחה.
המרד במונטנגרו והמורה לבלט שאחז רימון
במסגרת ביתורה של יוגוסלוויה אחרי כניעתה, הועברה מונטנגרו לחסות איטליה. על-פי הערכות, התגוררו בה עד המלחמה כשלושים יהודים במקומות שונים. עם כיבושה של יוגוסלוויה, הגיעו לחבל כמה עשרות פליטים יהודים, בעיקר מסרביה ומבוסניה הסמוכה בחיפוש אחר מקלט. חלק מן הפליטים האלה העבירו האיטלקים למחנות באלבניה ואחר כך לאיטליה, ולכן מספר המצטרפים היהודים לתנועת הפרטיזנים בחבל היה מצומצם מאוד.
למפלגה הקומוניסטית במונטנגרו הייתה השפעה ניכרת בחבל ורבים מהצעירים, במיוחד המשכילים, נמנו עם פעיליה המרכזיים. מילוֹבָן ג'ילָס היה הבולט מכולם. הוא הגיע עם אחיו אלכסה ג'ילָס למונטנגרו ב-5 ביולי 1941 בשליחותו של טיטו והחל בארגון חברי המפלגה בחבל למשימה החדשה. באותה עת שהה במונטנגרו גם משה פיָאדֶה, שערב הפלישה הגרמנית שוחרר מבית הכלא, נמלט למונטנגרו והסתתר שם באזור מפרץ קוטור. ג'ילָס העיד כי לפני צאתו למונטנגרו, עוד בבלגרד, נפגש עם טיטו והוא הורה לו: "היזהר לבל תעורר מרד כללי. האיטלקים עדיין מאורגנים וחזקים והם ישברו אתכם",
4 וכי מוטב להתחיל בפעולות מצומצמות. ואולם עד מהרה יצאו ההתפתחויות מכלל שליטה.
ההכנות להתקוממות במונטנגרו החלו עוד בחודש מאי 1941. במשך כחודש וחצי הוקמו בחבל מונטנגרו 290 קבוצות ויחידות קטנות של פרטיזנים, עשרה עד שלושים איש בכל יחידה. בסך-הכל הכילו קבוצות אלה כ-6,000 לוחמים, ושמונים אחוז מהם היו חברי המפלגה הקומוניסטית או הנוער הקומוניסטי. בהתקוממות עממית זו, שנמשכה כחודש וחצי עד סוף אוגוסט 1941, השתתפו כ-32 אלף איש. האוכלוסייה המקומית צברה נשק רב שנשאר במחסני הצבא היוגוסלווי המלכותי והסתירה אותו, ובאזור היו גם קצינים לא מעטים שחזרו לכפריהם והצטרפו בשלב הראשון למורדים הקומוניסטים. מאוחר יותר היו מהם שעזבו את הפרטיזנים ועברו אל הצֶ'טניקים של מיכָאילוביץ'.
ההחלטה על מועד תחילת ההתקוממות התקבלה בישיבה של צמרת המפלגה הקומוניסטית של החבל ב-8 ביולי. ב-13 ביולי, בשעות הבוקר, תקפו המתקוממים את תחנות המשטרה האיטלקיות ברחבי החבל, והמאבק התפשט כאש בשדה קוצים. המורדים תקפו מחנות של הצבא האיטלקי, ואלה נכנעו בזה אחר זה, מותירים אחריהם כמויות גדולות של נשק וציוד צבאי. במהלך תקופה זו, מלבד ערים מרכזיות אחדות במונטנגרו שהתבצרו בהן חילות המצב האיטלקיים, מרבית העיירות והערים נפלו לידי המתקוממים. במשך שבועות אחדים היו שטחים נרחבים של החבל משוחררים, והמתקוממים הקימו בהם מוסדות שלטון אלטרנטיביים. בפרץ התלהבות בלתי נשלטת פתחו ראשי המורדים בשורה של מהלכים רדיקליים. רבים הוצאו להורג ללא משפט בחשד לשיתוף פעולה עם הכובש, ובניגוד להנחיותיו של טיטו שביקש להדגיש שהמאבק המזוין נועד לשחרר מן הכובשים, הועלו במונטנגרו ססמאות בנוסח "הגשמת השלטון הסובייטי וחיסול חשבונות עם המשטר הקפיטליסטי". במשך כחודש ימים נהרגו בקרבות 735 חיילים איטלקים, 1,120 נפצעו ו-2,079 נשבו, כל זאת תוך אבדות מזעריות למתקוממים (לפי נתונים חלקיים היו להם 75 הרוגים ו-53 פצועים).
ואולם לאחר ההצלחות הראשונות באו הכישלונות. כבר בסוף יולי החלה מתקפת נגד איטלקית עם כוחות צבא רעננים שבאו מאלבניה, ובעזרת הצֶ'טניקים ששיתפו פעולה עמם ריכזו האיטלקים חמש דיוויזיות נוספות. בסתיו ובראשית החורף של 1941 חל שינוי במצב וההתקוממות העממית נבלמה. אחרי כמה מפלות ומחסור במזון החלה דמורליזציה בשורות הפרטיזנים, והיחידות שהוקמו במהירות, גם התפוררו במהירות. תחת לחץ כבד החלה נסיגה של שרידי הפרטיזנים עמוק אל תוך ההרים הגבוהים.
הצבא האיטלקי פעל הפעם בנחישות ובאכזריות. כפרים שלמים נשרפו עד היסוד ומאות אנשים הוצאו להורג. גם ההתקוממות העממית הכללית במונטנגרו, כפי שפרצה במהירות כך גם דעכה במהירות, ויחידות הפרטיזנים שהתדלדלו נסוגו אל מעבר לבוסניה. כדי לשמור על הכוחות פורקו יחידות פרטיזנים אחדות והלוחמים שבו בקבוצות קטנות וללא נשק אל מקום מגוריהם. הארגון המחתרתי המדולל המשיך לפעול בחשאיות גמורה בערים ובכפרי החבל.
הדיכוי המהיר של ההתקוממות העממית הצליח בגלל טעויות רבות שעשו מנהיגי המתקוממים הן בתחום הצבאי הן בתחום הפוליטי, ובין היתר בגלל הקו הפוליטי הכיתתי או "הסטייה השמאלנית" כפי שכונתה ובגלל הגישה שאומצה ש"כל מי שאינו אתנו הוא נגדנו". היו בהם שראו בהתקוממות את "תחילתה של המהפכה הסוציאליסטית", אך התוצאה הייתה שיחידות שלמות התפוררו ורבים ערקו. תופעות דומות פקדו בראשית 1942 גם את תנועת הפרטיזנים בחבל הרצגובינה הסמוך. תנועת הפרטיזנים בחבל מונטנגרו והרצגובינה התאוששה רק כעבור שנה.
בתוך הקלחת הזאת במונטנגרו היו גם מעט יהודים שהצטרפו לתנועת הפרטיזנים והשתתפו בהתקוממות הכללית. רובם נתפסו, הועמדו לדין בבתי דין צבאיים מיוחדים של האיטלקים, נידונו למוות והוצאו להורג. מבין הפליטים היהודים שהצטרפו להתקוממות מראשיתה הייתה המורה יולנדה-מירה לוינגר, ילידת 1913, היחידה שכבר התגוררה לפני המלחמה במונטנגרו, בעיירה ביאלו פוליה (Bijelo Polje). אחרי הכיבוש היא הצטרפה ליחידת הפרטיזנים שפעלה במחוז שלה ומאוחר יותר שירתה בבריגדה השלישית של סנגָ'ק ופעלה באגף הפוליטי של בית החולים המרכזי של הפרטיזנים ליד המטה העליון של טיטו. היא נפצעה בקיץ 1943 בקרבות על הנהר סוּטיֶיסקה, החלימה ושרדה במלחמה. יולנדה-מירה לוינגר זכתה בעיטורים גבוהים על תרומתה למאבק.
מבין הפליטים היהודים שנמלטו למונטנגרו לפחות שישה הצטרפו לפרטיזנים ולהתקוממות: התלמיד לאון לוי, יליד 1923 ממוסטָר, שנמלט למונטנגרו בראשית הכיבוש, השתתף בהתקוממות של יולי 1941, נתפס בידי האיטלקים, ובית דין מיוחד דן אותו למוות. הוא הוצא להורג בסוף יולי 1941; הסטודנט אלפרד הורוביץ', יליד 1915 מסרייבו, שאחרי השתתפותו במרד במונטנגרו ביולי 1941 חזר לבוסניה והצטרף ב-1942 ליחידת פרטיזנים בהרי רומאניה. באפריל 1942 נרצח בידי צֶ'טניקים; רנה אברבנאל נמלטה מבלגרד למונטנגרו בראשית הכיבוש והצטרפה ליחידת הפרטיזנים של דוּרמיטור. היא נפצעה ביוני 1942 בקרב עם הצֶ'טניקים ונמסרה לאיטלקים, ובראשית 1943 הוצאה להורג. עמידתה בגבורה בעת ההוצאה להורג הונצחה בשירי עם; מוריץ דמאיו, יליד 1890, עורך דין מבלגרד, נמלט בראשית הכיבוש למונטנגרו והשתתף במרד ביולי 1941. הוא נשבה בידי האיטלקים ובית דין צבאי מיוחד דן אותו למוות. בראשית אוגוסט 1941 הוא הוצא להורג; ד"ר רוז'יצה ריפ, ילידת 1914 מבלגרד, נשבתה בידי צֶ'טניקים סרבים ונרצחה משום שסירבה לעבוד למענם.
5
סיפורו של המורה לבלט לוּיוֹ דָוויצ'וֹ, יליד 1910 מבלגרד, הוא סיפור מיוחד במינו. הוא היה פעיל קומוניסטי עוד לפני המלחמה ולאחר הכיבוש נמלט למונטנגרו והתיישב בפּודגוריצה (Podgorica), ושם השתלב מיד בארגון המחתרת והיה פעיל במערכת המודיעין של הפרטיזנים. לצורך ביצוע תפקידו הוא היה מלצר במסעדה שבה נהגו קצינים איטלקים לסעוד את לבם. באפריל 1942, כאשר חש כי שליחות המודיעין שלו עומדת להסתיים בעקבות דיכוי ההתקוממות, החליט האיש עדין המראה לבצע פעולת חבלה אישית. הוא הגיע למסעדה שעבד בה והשליך לתוכה רימון יד. כמה קצינים איטלקים נפגעו, אך דָוויצ'וּ נתפס במצוד שנערך אחריו. הוא הועמד לדין לפני בית דין צבאי איטלקי מיוחד, נידון למוות וביולי 1942 הוצא להורג בידי האיטלקים.
