מזה כשבועיים הגברת
ענבל אור ועסקיה (הבינוניים בקנה מידה של חברות נדל"ן ישראליות) מעסיקים את כלי התקשורת ודעת הקהל במדינתנו מוכת מחירי הדיור המוגזמים עד הזויים. אט-אט נחשפת האמת שמאחורי תדמית ילדת הפלא, הכריזמה האין סופית והחיוך שובה הלב. בתחילת השבוע חל מפנה בעלילה והגברת אור, מיהרה לטעון כי היא קורבן לחבורת נוכלים ערמומיים מבית שהחביאו את זהותם האמתית מאחורי הבטחות לפעול לטובת לקוחתם תוך שימוש במוניטין שלהם כמומחים בתחומם כדי לזכות באמונה. כאן התבלבלנו. האם הגברת אור בעצם טוענת שמעדה באותו הפח שבו מעדו לקוחותיה והציבור בכלל?
מתבקש לעצור לרגע, ולשאול איך ייתכן שישראלים רבים שכידוע הם "בטח לא פראיירים", נפלו ברשת של הגברת אור וטעו לחשוב שמדובר בכוכבת העולה של עולם הנדל"ן הישראלי. במהלך העשור האחרון בחרו כלי התקשורת בישראל להציג את ענבל אור כ"מעצמת תקשורת מפליאה בהיקפה". הפרצוף של אור היה פשוט בכל מקום, בתוכנית אחת הגישה לזוכים מפתחות לדירה, בסדרה אחרת הסבירה על הצעדים הנכונים בדרך למיליון הראשון וברדיו סיפרה כל שבוע על החידושים בענייני נדל"ן. על-אף שביצועיה בבניית דירות היו בינוניים מינוס (על-פי הדוחות הכספיים של החברה שלה, היא מכרה בפועל כ-800 דירות בלבד), היא נחלה הצלחה גדולה בבניית תדמית של ילדת הפלא מבאר שבע שהגיעה לכבוש את עולם הנדל"ן מצוידת בערכים. לא פעם הצהירה כי היא מוכנה לוותר על הרווח השמן הנהוג בתחום והכל למען לקוחותיה בני מעמד הביניים. נדמה כי התקשורת התאהבה בדמות ובלעה את המסרים ההרואיים של אור.
לא מדובר בפעם הראשונה ש"כוכב עולה" מסובב את התקשורת. בזיכרון הקצר מהשנה האחרונה זכור לנו כוכב עולה אחר מתחום הפיננסים בשם
אמיר ברמלי שגם זכה ליחס מפרגן מהתקשורת בלי פרופורציות להיקף עסקיו בפועל. לכן נדרשת השאלה: האם העובדה שאור וברמלי, השקיעו עשרות מיליוני שקלים מכספי לקוחותיהם ברכישת שטחי פרסום גרמה לכלי התקשורת להקל על הכנסת תוכן שיווקי מטעמם? ידיעות שהוגשו לציבור כחדשות ובפועל קידמו עבור אור וברמלי את תדמית ילדי הפלא עם מגע יד הזהב הביאו מאות ישראלים, רבים מהם צעירים שנואשו מהסיכוי לרכוש דירה, לאבד את מעט החסכונות שיש להם.
שוק התקשורת נמצא בעיצומו של המשבר הגדול בתולדותיו. עם מהפכת האינטרנט והרשתות החברתיות, הציבור צורך את החדשות מאתרי האינטרנט או מעמודי הפייסבוק של המנהיגים הנבחרים או המנהיגים בעיני עצמם. גופי התקשורת המסורתית החלו לאבד לפתע את מקור ההכנסה העיקרי שלהם: מכירת שטחי פרסום. המשכורות צנחו ועיתונים החלו להיסגר, הדרישות לחסכון בהוצאות הובילו לקיצוץ חד בכל מה שלא מניב הכנסה מידית, בעיקר במשאבים שהוקדשו לביצוע של עבודה עיתונאית. המציאות כיום שלכתבים יש הרבה פחות כלים וזמן לטובת ביצוע תחקיר עיתונאי איכותי טרם פרסום של תחקיר או כתבה חדשותית. המסר ברור - יעילות ומהירות או לא להיות-הכתבים אובדי המשאבים והעצות הם טרף קל ליחצ"נים עתירי תקציב שבידיהם הצעות שאי-אפשר לסרב להן: כתבות ותחקירים עיתונאים מפורטים, חינם וללא מאמץ. לאחרונה מחקר של אוניברסיטת בן-גוריון התייחס להיקף התופעה: "ב-75% מהידיעות בתקשורת מעורב יחצ"ן". היחצ"נים הם מלצרים ולמנה העיקרית הם מגישים תוכן שיווקי או אינטרסים מוסווים שמשרתים את הלקוחות שלהם. מי שאוכל אותה הוא הציבור שמקבל פרסומות המתחזות לידיעות תקשורתיות בכל הצורות: כתבות חדשותיות, פאנלים של "מומחים", ראיונות מרגשים בערב שישי וכמובן, ידיעות רכילות פיקנטיות על ההנחות שהעניק המומחה-כוכב עולה לכוכב הראליטי התורן.
במציאות כזאת, סוגיות של אתיקה בכלל וגילוי נאות בפרט הופכות להיות קריטיות מאי פעם עבור שוק התקשורת. נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר
אהרן ברק כינה פעם את התקשורת "הרשות הרביעית במשטר הדמוקרטי". אם כן, יש להפנות חלק מהאשמה בפרשות האחרונות אל שומרי הסף ברשות הרביעית וגם אל אלו שבחרו בתקשורת כמקצוע. ראוי שהאחרונים יפנו בעצמם לעשות חשבון נפש, אחרת יאבדו את אמון הציבור בתקשורת לחלוטין. החלה במעשה דנה וייס באולפן שישי כשהודתה שגם להם (התקשורת), יש חלק באשמה בפרשת ענבל אור. מכיוון אחר, הגיעה השעה שהציבור ובפרט הצעירים ידרשו חדשות נקיות מתוכן שיווקי ומאינטרסים זרים שבסופו של יום משאירים אותם עם סיפורי הצלחה מרגשים אך ללא כסף בכיסים.
