ויליאם שייקספיר כתב את אחת מהטרגדיות הגדולות שלו כשבתוכן בולט הניגוד בין המצביא המוכשר ביותר לבין תעלולי הפוליטיקה המכשילים אותו. ראינו זאת ב"אותלו", ואצלנו - במצביאים שעברו לפוליטיקה וכשלו. אך הרעיון החוזר כאן הוא, כמו ב"מקבת" - על השתלטנות הבלתי נלאית וההרסנית של האישה (ליידי מקבת) או האם (אמו של מרסיוס קוריולנוס) שהיא הרת גורל, והיא הגורמת לסופו הטראגי של הגיבור, בכל מקרה. גילה אלמגור היא האם הדומיננטית עד דורסנות שמאחורי דמות המצביא הרומאי עתיר הנצחונות. לאחר נצחונו היחיד על צבא עיר שלמה, קוריולי, וכשמפקדו (רוי מילר המרהיב המחצין שליטה ואדנות) מכתיר אותו בתואר "קוריולנוס", היא ממריצה אותו לחתור להיות קונסול (אחד משניים השולטים ברומא בעידן טרום הקיסרים). הוא חף מכל רצון לתארים, אך בטוח שייבחר בהיותו נעלה, כפטריקי (אציל) על ההמון הפשוט, הפלביי, הודות לתכונותיו וייחודו כמצביא בלתי מנוצח. אך בהמשך, תעתועי אהבת ההמון מתגלים במלוא אפסותם, כשהם מוסתים על-ידי דמגוגים אנרכיסטים. ברומא הייתה חלוקה בין פטריקים ופלביים. רק לאצילים הייתה הזכות מהיותם נבחרי ציבור להיבחר לבית העליון, ממנו נבחרו שני הקונסולים. אך הדמוקרטיה המופלגת ששררה ברומא הרפובליקאית, הביאה להתגברות האנרכיה, שכמו שביוון גרמה להתדרדרות יוון והיעלמותה כאימפריה, כאן גרמה למלחמת אחים עקובה מדם, ובהמשך הפכה לקיסרות. את נציגי העם הפשוט, הפלביים שנבחרו להיות טריבונים (מקביל לבית התחתון בארצות מתוקנות כיום), מגלמים מיקי פלג-רוטשטיין המתבלטת בקולה הצלול והברור ואופיה הנוקב כמעוררת העם להתנגד למינוי של המצביא, ורותם קינן הנחוש כטריבון נוסף, שעצם שמו - ברוטוס, מזכיר לנו את רוצחו של יוליוס קיסר. את ידידו הפוליטיקאי של קוריולנוס, מגלם אורי הוכמן בהרבה אכספרסיביות ועם טקסט חודר. לא היה יכול להיות מישהו מתאים יותר לתפקיד של קוריולנוס מאשר גיל פרנק. הן בפיזיות המרשימה, והן במשחקו המוחצן וחסר הגבולות ביחסיו לסביבתו. פנינה תיאטרלית היא במפגן המרהיב של סצנת הקרב בו ניצח את צבא האויב במו ידיו וחרבו - סצנה שבעיצובו של אורי בוסתן את מלאכת הקרבות התערבלה בעיצוב תנועה מרהיב שעיצב עמית זמיר, וביחד הייתה זו תמונה של מחול וקרב. משהו ייחודי מאוד ובלתי רגיל על בימות התיאטרון. כשגיל חוזר מהמלחמה לאשתו היפה (אושרת אינגדשט בעלת קול הזמיר), הוא שיא הסקסיות והרומנטיות כאחד עימה. אך אמו הדורסנית מפריעה לאוהבים, מרחיקה את האישה, ומותירה את הקשר בינה לבנה ברמה של גילוי עריות, כשהיא מפשיטה אותו ומובילה אותו לאמבט לרחוץ את פצעיו. מה שמדגים את הקשר העמוק והתלותי שלו בינו לאמו. הוורסטיליות של גיל, (שאשתו הרסה אותו במחזה "האב" בקאמרי), מומחשת כאן בהרס הענק שגורמת לו אמו כמו הייתה ליידי מקבת. בהובילה אותו למהלך הטקסים המקדימים לקבלת התואר, הכוללים התחנפות להמון הפשוט ובכך לוותר על כבודו ואופיו - ובכך שהיא גם זו שמשכנעת אותו בסוף להימנע ממלחמה עם הרומאים, שמטרתו הייתה לנקום בהם על שדנו אותו כבוגד והיגלוהו. את דמות יריבו בקרב, גיבור האויבים הוולסקים, אופידיוס, מגלם אלכס קרול המצטיין גם כ"אדיפוס" במחזה זה בהבימה. אלכס קרול ניחן באנרגיות בלתי רגילות, ביטחון עצמי, ויכולת משחקית מרהיבה, המתאימה לשחקן מולו של כוכב כמו גיל פרנק. בהתמודדות ביניהם בה כמעט נהרג אופידיוס, ובהמשך, כשההמון הפלביי מחליט לבטל את מינויו של קוריולנוס בגלל ששמר את מלאי החיטה עבור הצבא בלבד (הרי "הצבא צועד על קיבתו"), ומגלים אותו בחרפה מרומא (כגודל התהילה כן גודל הנפילה) - בצר לו, פונה קוריולנוס ליריבו, ויחד מחליטים הם להילחם עם רומא. נקודת השבירה שלו מתרחשת כשאמו, אשתו ובנו הקטן (נעם פרנק המתוק, בנו האמיתי של גיל) מגיעים אליו ומתחננים שיחתום על חוזה שלום בין רומא לוולסקים. כניעתו וחתימתו על הסכם השלום מסתיימות ברצח שלו בידי רעיו החדשים ובראשם אופידיוס. מה שמוכיח ששום הסכם שלום לא שווה את הנייר שחתמו עליו. וכל ההזיות על שלום שיגיע אם נוותר לאויב על אדמתנו - מוכחות כעורבא פרח, כחלומות באספמיה. עירד רובינשטיין ודורי פרנס בעיבוד המיוחד שלהם, הצליחו, בנוסף, למסוך ביקורת על התקשורת, שבהצגה נוכחים בה הצלמים והשדרים. כשהאצבע המאשימה של ידידו של המצביא מופנית אליהם באומרו: הכל בגללכם! כשכוונתו לשטיפות המוח שלהם את ההמון והסתתו, שהביאו למרי כנגד האציל ולטרגדיה. שפע הדמויות של בני ההמון, נציגי הכמורה, והחיילים, מעשירים את התמונה המצטיירת כאן, ושלושה שחקנים מבין העשרה, ממלאים כאן כ-16 דמויות שונות בהצלחה גדולה. הכל כאן פיסי, מודגם במשחק אכספרסיבי מאוד מצד כולם, ויכולתו המופלאה של הבימאי הצעיר המבריק ביותר כיום ברצועת הגיל שלו, עירד רובינשטיין, לאחד ולערבל את כל השחקנים לבלילה מוצקה ואחידה וכה מגוונת - יכולתו זו גורמת לקהל לחוות הצגה ברמה שלא רגילים לשכמותה כאן או בכל מקום. רובינשטיין מצליח ללוש כל שחקן לצורך שלו, ומוציא מהם את תמצית הוויתם וכל כשרונם. כך שכל אחד כאן בהצגה הוא ממש כוכב, עם אפשרות להתבטא בטקסט הנהדר שתרגם דורי פרנס, שאף עיבד יחד עם עירד רובינשטיין את המחזה של שייכספיר למשהו חדיש, בן זמננו, עם המון קונוטציות לימינו בלתי נמנעות מאיתנו. כך רוי מילר כגנרל, מפקדו של מרסיוס, מאוד מרשים, במשחק מהוקצע, ישיר ובלתי מתפשר. אך לא רק הודות לבימאי הוא צולח לעשות תפקידים רבים, אלא גם בזכות התלבושות והשינויים המהירים שלהן שעיצבה סבטלנה ברגר יחד עם התפאורה. כך גם מתאפשר לנו ליהנות מבן יוסיפוביץ' השמנמן שעושה שש דמויות; משחר רז שמגלם נפלא קצין רומאי, איש דת ואזרח ספקן, כתב וחייל; וככלל: ההצגה מושקעת בעבודה יצירתית ביותר של כל היוצרים והשחקנים, שכמו חשו שהם עושים את עבודת חייהם. התאורה של זיו וולשין נעשתה בתשומת לב מירבית, כך שפניו והבעותיו של כל שחקן נראו היטב בכל רגע נתון; המוזיקה המלבבת שערך רועי ירקוני, לעיתים קצבית ומנענעת את השחקנים בצורה מרנינה ויפה. כשהמושג "דמוקרטיה" הופך לכלי שרת בידי אנרכיסטים, והשלטון הלגיטימי הופך לחוכא ואיטלולא - זה מה שמביא לאנרכיה והתרת כל המוסרות, מידי השלטון להמון המוסת. זהו מוסר ההשכל ששייקספיר, עירד רובינשטיין ודורי פרנס מביאים לנו בהצגה כה רבת תהפוכות ומעללים, שכל סרטי הפעולה העכשוויים מתגמדים לעומתה. לסיכום: חוויה של פעם בחיים. ושאפו להבימה, התיאטרון הלאומי שלנו מאז ולתמיד.