העקרון הקובע, מה ראה, חשב והרגיש החייל
כל האירוע הדרמטי כביכול, מצטמצם למעשה לכמה שניות או דקה בשטח ברגע שהחייל הגיע לזירה וראה את המחבל שוכב על הארץ. אם החייל יוכיח או ישכנע את בית המשפט שראה את המחבל מנסה לבצע פעולה שיכולה לסכן את החיילים שבסביבה, כגון: תנועה לעבר המעיל שיכול להיות עם חומרי נפץ או לגעת בסכין או רימון נסתר, יוכל לבסס את גרסתו לירי בראש המחבל.
לזכות החייל עומד הסרטון ובו צעקות מהקהל, להיזהר שמא יש עליו חגורת נפץ וכן דוח מד"א, שאומר שנתנה הוראה לחובשים, לא לגשת למחבל, שמא הוא עם חגורת נפץ עד אשר לא יקבלו אישור מצה"ל, שהוא נקי.
לרעת החייל העובדה שהגיע לזירה בגל ב' אחרי 6 דקות, המחבל שכב על הרצפה לאחר שהוא נורה והיה פצוע, ולדעת הצוות הראשון בזירה, נבדק ונמצא נקי ולא מסוכן לסביבה.
הרשלנות הצבאית של שמירת הזירה
לפי הסרטון שפורסם בתקשורת, המחבל שכב על הכביש, עם מעיל עבה ביום חם, שמעורר חשד סביר, והחיילים שמסביב רובם עמדו עם הגב למחבל, כאילו מדובר במעצר שגרתי או בדיקת מסמכים ולא בשני מחבלים, שדקות ספורות לפני כן, דקרו שני חיילי צה"ל. מבחינה צבאית - כשמחבל שוכב פצוע על הרצפה, היה נכון להעמיד עליו שמירה לכל צרה שלא תבוא, הן מצד המחבל והן מצד ההמון שמסביב, שלרוב מנסה גם לבצע לינץ במחבל. העמדת שמירה שלא היתה, הייתה מונעת את כל הפסטיבל התקשורתי מסביב, שגרם נזק תדמיתי לצה"ל ולמדינה.
