כנען הפכה לפרובינציה מצרית ונשארה תחת כיבוש מצרי כשלוש מאות וחמישים שנה, ובסופה נחלשה ונסוגה למצרים, ובמקביל לנסיגה המצרית פלשו לכנען שבטי ישראל ושבטי הפלישתים. שני הפולשים פלשו לכנען בגלל הצורך במרחב מחיה, ולכן כבר בראשית הפלישה החל החיכוך בין הישראלים לבין הפלישתים.
חיכוך זה נמשך כמאה וחמישים שנים, למן סוף תקופת השופטים, ואשר בסופו ובשיאו, בקרב על הגלבוע שבו נפלו שאול ובניו, גברו הפלישתים על הישראלים, והיו למעשה השליטים על שפלת החוף ועל העמקים, כשהם מבתרים את הארץ לשני חלקים, ומונעים התקשרות המונית בין שבטי ישראל הדרומיים לשבטי ישראל הצפוניים.
תבוסות הצבא הישראלי מול הצבא הפלישתי נובעות מההבדלים של שני העמים. בעוד שהישראלים לא היו מלוכדים תחת מנהיג שהיה מקובל על כולם אלא מורכבים משבטים, וכול שבט דאג בראש וראשונה לאינטרסים שלו, הרי שהפלישתים היו מלוכדים תחת חמישה סרנים, שהיו שליטים צבאיים ואזרחיים בעת ובעונה אחת, וכול האוכלוסייה הפלישתית סרה למרותם.
ציוד מתקדם
מאחר שגם הישראלים וגם הפלישתים שאפו להרחיב את מרחב המחיה שלהם, הרי שהתנגשויות ביניהם, שנמשכו כמאה וחמישים שנים, היו בלתי נמנעות. ואולם בעוד שצבא ישראל היה מורכב מיוגבים, כורמים ורועים, מחוסרי אימון וציוד מלחמתי מתקדם, הרי שהצבא הפלישתי היה מורכב מחיילים מאומנים, ומאחר שהם שלטו בסחר עפרות ברזל, ובנוסף היו חרשי ברזל מיומנים, הרי שאמצעי הלחימה שלהם, שכללו בין השאר מרכבות לחימה, שאפשרו לקשתים ניידות ועוצמת לחימה שעלתה עשרות מונים על עוצמת הלחימה של הצבא הישראלי.
בניגוד לשאול, דויד, ששהה תקופה מסוימת בממלכת הפלישתים, הבין כי אין כל טעם להמשיך להילחם בפלישתים, שעליונותם הצבאית היא עובדה שאין כול טעם להתכחש לה, ולכן עדיף לכרות איתם ברית צבאית.
ואכן, לאחר כריתת הברית בין דויד וסרני הפלישתים, ובסיוע גדודי הפלישתים, החל דויד בסדרת מלחמות ארוכה, שכללה את כיבוש ארם, עמון, מואב ואדום, ואשר אפשרה את הרחבת שטחי ההתנחלויות של שבטי ישראל בצפון עד נהר פרת, בדרום עד נחל מצרים, ובמזרח עד המדבר הגדול, כאשר כל העמים הנכבשים חויבו לשלם מיסים לדויד - בצורת תבואות, עדרי צאן ובקר, עבדים ושפחות - ואשר אפשרו לו לממן את צבא הקבע הגדול, שכאמור היה מורכב מגדודי שבטי ישראל ומגדודי הפלישתים.
