והיא שעמדה

חסידים מספרים: רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ביקר פעם קודם הפסח במאפיית מצות בעירו. בראותו את הנשים שעבדו שם בפרך מהבוקר עד שעת לילה מאוחרת, לאחר שטרחו בניקיון ביתן, זעק מנהמת ליבו: "שונאי ישראל מעלילים עלינו עלילה, שאנחנו אופים חס ושלום את המצות בדם ילדים נוצרים. העלילה הזאת היא שקר נתעב. לא בדם ילדים נוצרים אנו אופים את המצות אלא בדם נשים יהודיות צדקניות אנו אופים את המצות". נזכרתי בסיפור על רבי לוי יצחק, סניגורם של ישראל, כאשר קראתי את שירה של טליה גלזר "והיא שעמדה" בהגדת נשים של קבוצת "ניגון נשים" מהמדרשה ליהדות באורנים.

• והיא שעמדה
  וניקתה ושטפה
  וצחצחה והכשירה
  והגעילה וליבנה
  וכוותה את עורה בסודה קאוסטית
  והרסה בגדיה עם אקונומיקה
  ובישלה וצלתה ואפתה
  והכינה שש צלחות סדר
  וערכה שולחן לשלושים איש
  וכיבסה וגיהצה בגדי חג
  והיא שעמדה והגישה ופינתה את הסעודה
  והיא שעמדה ב"שפוך חמתך"
  לא הספיקה לשיר "הלל" ו"חד גדיא"
  כשהניחה לרגע את הראש
  ונרדמה...
  ובחלומה נגלתה אליה מרים הנביאה
  שבאה ללגום מכוסה
  ואמרה לה - בתי!
  טרם הגיע זמן חרותך?
  בידייך הדבר!
  הרי את מנהלת הבית,
  ומנהלת טובה לא עושה הכל בעצמה -
  היא מאצילה סמכויות:
  חלקי מטלות לבני ביתך,
  כל אחד לפי גילו ויכולתו,
  כן, זה כולל גם את בעלך...
  היי מוכנה לכך
  שלא הכל ייצא מושלם -
  זה חלק מהחרות שלך!
  הפעילי גם את האורחים
  כך שתוכלי לקיים את "כולנו מסובים"
  אם תשכילי לנהל כך את ביתך
  יהיה פסח גם זמן חרותך,
  ואולי, בפסח הבא -
  תישארי ערה עד "חד גדיא".

שנים רבות אני עוקב אחר ההתערות והמעורבות הברוכות של הנשים בתוכן ליל הסדר, ולא רק בהכנות הבלתי נגמרות של ניקוי, קרצוף ובישול לקראת חג הפסח. המהפכה הפמיניסטית בכל הקשור לסדר ליל פסח יש לה שורשים בעבר הקרוב והרחוק. במאמר שפרסמה ד"ר יעל לוין לפני מספר שנים, היא מספרת על הסופרת והמשכילה חוה שפירא (1943-1878) שבכתביה מחתה נגד הדרת נשים מקיום מנהגים השמורים לגברים בלבד. ברשימתה "לילי פסחים" שפורסמה בכתב-העת "העולם" בשנת 1925, בהיותה בת 47, מספרת שפירא על חווית הסדר בבית הוריה כילדה: "אך הנה בא הערב עצמו - ליל של פסח, יודעת גם אני את 'הקושיות' בעל-פה, אבל אין איש שם אליי לב. העיקר הוא אחי. ליבי בקרבי מתרעם. אני הייתי מיטיבה לשאול ממנו. אבל אותי שולחים לשולחן הנשים. רק האם רואה בצערי ומפייסת אותי בלטיפות עיניה הנפלאות".

ספר משפחתי לאירוע משפחתי

ההגדה של פסח היא הספר היהודי שזכה למהדורות והדפסות רבות יותר מכל ספר אחר, כולל התנ"ך. ליל הסדר הוא האירוע המשפחתי היהודי המרכזי. ברוב המקרים אין בהכנת הסדר וקיומו מעורבות של רבנים וכלי קודש למיניהם. ביצועו מסור בידי בני המשפחה, המצומצמת או המורחבת. בשונה משאר החגים, קיומו של הסדר בצוותא במסגרת המשפחתית מאפשר גיבושן של מסורות ומנהגים ייחודיים, לעדה, לקהילה או למשפחה, מעבר לאלה שהתקבעו בהלכה. השוני בין העדות הוא רב ועל כן זכו המנהגים השונים לתיעוד נרחב בהגדות, הן באיורים והן בטקסט הנלווה לזה המסורתי והמשותף לכל הקהילות והזרמים ביהדות. אלא שנשים רבות חשות שהמסורת היהודית מותירה אותן אילמות וחסרות נוכחות סביב שולחן הסדר. זהו הרקע להתגבשותם של מנהגים חדשים שבאמצעותם ניתן ביטוי למקומה של האישה הן בסדר המשפחתי והן בטקסט ההגדה המייצג את הנרטיב הלאומי העובר מדור לדור. השל"ה הקדוש, הרב ישעיהו הורביץ (1630-1560), מזהה את ארבע הכוסות שבסדר פסח עם ארבע אימהות האומה. שרה בכוס ראשון, "אשר בחר בנו מכל העמים" - כי אברהם גייר הגברים ושרה גיירה את הנשים; רבקה - כוס הגדה; רחל - כוס ברכת המזון; לאה - ברכת השיר. לארבע הכוסות נוהגים רבים להוסיף את כוס מרים הנביאה (אחות משה רבינו) הניצבת ליד כוס אליהו הנביא והיא מלאה מים. יש המוזגים אותה מיד בתחילת הסדר, ויש שמעבירות אותה בין אישה לרעותה וכל אחת מוזגת מכוסה לכוס הכללית. יש המוזגים את כוס מרים לאחר אמירת עשר המכות ויש המוזגים בסיום הסדר. יש המוזגים את כוס מרים כתחליף לכוס אליהו הנביא, שהיא הכוס החמישית. יסודה של כוס מרים במסורת על בארה של מרים, שליוותה את בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר ואשר שקעה בארץ ישראל - בים כינרת או בים התיכון. לפי המסורת, באר מרים צפה ועולה מדי פעם ומרפאת את הטובלים בה. ד"ר עליזה לביא בספרה "מנהגי נשים" מביאה את הטקסט הנאמר בעת מילוי כוס מרים: "זאת כוס מרים, כוס מים חיים, זכר ליציאת מצרים. אלו הם המים החיים, מתנת האל למרים, אשר נתנו חיים חדשים לישראל בימי מריבה במדבר". טליה מרים גולן בהגדת "והגדת לבתך", המבקשת להשיב את הנשים אל תוכן ההגדה הנקראת בליל הסדר, מביאה טקסט שונה: "זו כוס מרים הנביאה. יהי רצון שנזכה לשתות ממימי באר מרים לרפואה ולגאולה. יהי רצון שנלמד ממרים ומכל הנשים לצאת בתופים ובמחולות אל מול הניסים של חיי היום-יום ולשיר לה' בכל רגע".

יש יסודות הלכתיים

למקומה של האישה בליל הסדר יש יסודות הלכתיים שמקורם כבר בתלמוד בדמות חיוב האישה בשתיית ארבע כוסות יין, והדיון בשאלה האם גם האישה חייבת לשבת בהסבה בעת הסדר. על שאלה אחרונה זו מביא פרופ' אברהם גרוסמן בספרו "חסידות ומורדות" את תשובת התלמוד הבבלי שבו נפסק, כי נשים פטורות מהסבה חוץ מ"אישה חשובה", החייבת בהסבה; וההלכה היא, שבימינו כל הנשים הן חשובות. מנהג חדש הוא להניח תפוז על צלחת הסדר. פרופ' דליה מרקס, העוסקת בסדרי תפילה ומנהגים, כותבת, כי למנהג זה יותר מהסבר אחד ומפרטת את היסודות ההלכתיים והרעיוניים למעורבות הנשים. לדבריה, אחד ההסברים [למנהג זה] מספר על אישה שפנתה בשאלה לרב ידוע: מדוע אישה אינה יכולה לשמש כרבה? הרב שנתקל בשאלה בפעם הראשונה השיב בחביבות: "מקומה של אישה כרבה כמקומו של תפוז על צלחת סדר פסח". מאז נוהגות משפחות רבות להניח תפוז על שולחן הסדר. טקסטים חלופיים נמצאים לרוב. כך, למשל, במקום "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" מביאים "כנגד 'ארבע בנות דיברה תורה: אחת חכמה, אחת כועסת, אחת תמה ואחת שאינה יודעת לשאול". ובגרסה נוספת: "אחת חכמה, אחת רשעה, אחת תמה ואחת שאינה יודעת לשאול". בכל אחת מהגרסאות השאלה ששואלת הבת שונה לחלוטין מהשאלה המקבילה ששואל הבן בטקסט המסורתי של ההגדה. ב"הגדת מהמרות" שמתאר ד"ר אליעזר פאפו בספרו "והיתלת לבנך ביום ההוא - פרודיות ספרדיות-יהודיות על ההגדה של פסח", ארבע הבנות הן ארבע מהמרות: "אחת עשירה, אחת ענייה, אחת עצבנית ואחת שאינה יודעת איך משחקים". מסורת משפחתית למדנו מאבי ז"ל, פרופ' דב רפל, שערך סדר פסח קיבוצי או משפחתי במשך יותר משישים שנה ותמיד בהשתתפות שלושים איש ויותר. בערב הסדר הוא ביקש לבטא את הערכתו הרבה לטרחתן של הנשים בהכנות לפסח. בשעות אחר-הצהריים, בטרם כניסת החג, היה נוהג להיכנס לבדו לאולם או לחדר שבו נערך ליל הסדר, ועל צלחתה של כל אישה שהשתתפה הניח מתנה אישית, הוקרה על "עבודת הפרך" שטרחה ועמלה בה. מנהג מכבד ומכובד. חג שמח.