חירות זו הרפתקה. חרות זו משאת נפש. חרות היא מסע אל מה שמעבר. מסע של גילוי הגוף. מסע של גילוי הנפש. מסע של גילוי הרוח. מסע של גילוי הנשמה. מסע שנמשך לאינסוף אל האינסוף. מסע אל האמונה והביטחון בעצמך. אל כוח עליון שמנהיג אותך ואת העולם.
חירות מושגת ברגע של מפנה בחיים. בין המצרים. ביציאה ממצרים. בדרך כלל, כשכל החיים מתפרקים. או במצב של סכנת חיים. למוח אין זמן להתקשקש ולהפוך לפטפוט הבלתי פוסק. במצב חרום אמיתי, המוח נעצר. אנחנו נעשים נוכחים לגמרי ברגע הזה, וישות בעלת עוצמה אינסופית נוטלת את השליטה. זו הסיבה לכך שקיימים דיווחים כה רבים על אנשים רגילים שעשו לפתע מעשי גבורה עילאיים. זוהי הנשמה שמתגלה ברגעי האמת.
אנשים רבים חוו ממד מודעות חדש עקב אובדן טרגי בחייהם. הם איבדו את כל רכושם. או איבדו את ילדיהם ובני זוגם, את עבודתם, את מעמדם החברתי, את המוניטין שלהם, או את יכולתם הפיזית. במקרים מסוימים, בעקבות אסון או מלחמה, הם איבדו הכל ונשארו "חסרי כל". זהו מצב גבולי. כל מה שהם הזדהו עמו, כל מה שהקנה להם תחושת עצמי, נלקח מהם. הם הגיעו אל הכנעה-הבדלה-המתקה: זיהוי הבעיה וההכרה שאני כלוא במצב בלתי נסבל הם הכנעה בנפש (שהרי המסתיר העיקרי מהאדם לזהות את מצבו האמיתי היא גאוותו); ההבדלה היא התחברות לשורש העצמי, הנבדל והמשוחרר בעצם מכל גורם חיצוני; תיקון המציאות החיצונית היא כבר המתקה והפיכה של המצב הבעייתי עצמו. כך, ביציאת מצרים, רק חמישית מהעם היהודי, אלה שהכירו בעבדותם, התחברו לנשמה, לאלוהים, הפכו בכוחו של האלוהים, את המציאות, מעולם של עבדות לעולם של חרות.
פתאום, באופן פלאי, הייסורים או הפחד העמוק שהם חשו, פינו את מקומם לתחושה מקודשת של נוכחות, שלווה עמוקה, שלום פנימי וחופש מוחלט מן הפחד. ללא פחד, הם יצאו אל המדבר. אל ארץ מובטחת. זו הגאולה. זו החרות.
המוות מתקרב
מהי החרות? חרות מהאגו. חרות מהפחד שהוא עיקרו של האגו. כאשר צורות שעימן הזדהינו, שהקנו לנו תחושת עצמי, מתפוררות או נלקחות מאיתנו, זה יכול להביא להתרככות, לנסיגה, לצמצום, ולהתפוררות, של האגו, מאחר שהאגו הוא הזדהות עם צורות חיצוניות. כאשר לא נותר דבר שנוכל להזדהות עמו, מי אנחנו? כאשר הצורות החיצוניות סביבנו מתות או שהמוות מתקרב, תחושת ההוויה, תחושת הנוכחות של כאן ועכשיו, כל כוחו של הרגע הזה, תחושת "הנני", משתחררת מהקשר התלותי שלה לצורה חיצונית: הרוח יוצאת לחופשי מכלא החומר. אותה רוח הינה אנרגיית החיים, הגשר בין הצורה לחוסר הצורה. כשאותה אנרגיית חיים משתחררת משיעבוד לחומר, היא מתעלה לעבר הממד האמיתי של התודעה, ממד הנשמה.
ברגעים אלה, אנו מבינים את זהותנו הבסיסית כחסרת צורה, כנוכחות השורה בכל, כהוויה הקודמת לכל הצורות החיצוניות, לכל ההזדהויות. אנו מבינים את זהותנו האמיתית כמודעות עצמה, במקום מה שהמודעות הזדהתה עימו באופן חיצוני תלוי חברתית ותרבותית. זהו שלום פנימי אלוהי. האמת המוחלטת של מי שאנחנו אינה אני הנני הזה, או אני הנני האחר, אלא אני הנני. הנני. אחד עם ההוויה. אחד עם האלוהים.
בכל פעם שאנו מתנסים בחוויית התפרקות האגו, אנו בוחרים להתנגד לה או להיכנע לה. יש אנשים שנעשים מרירים או מפתחים טינה עמוקה, כלומר מתבצרים באגו, אלה לא יצאו ממצרים; יש אנשים שזו ההזדמנות שלהם להיעשות רחומים, נבונים ואוהבים. כלומר, לחיות בממד הנשמה. כניעה פירושה קבלה פנימית של הקיים. האדם נעשה פתוח לחיים. התנגדות היא התכווצות פנימית, התקשות קליפת האגו. הסתגרות. אם התריסים סגורים האור אינו יכול לחדור פנימה. כאשר ניכנע בתוכנו, כאשר אנו מוותרים, ממד חדש של מודעות נפתח. כל פעולה מתוך היפתחות לנשמה, תיעשה מתוך תיאום עם האלוהי, תזכה לתמיכה של תבונה יצירתית, של המודעות הבלתי מותנית, אשר בהיותנו במצב של פתיחות פנימית אנו נעשים אחד עם האלוהים. אז הנסיבות והאנשים מסייעים לנו ומשתפים עימנו פעולה. צירופי אירועים, אשר הינם השגחה עליונה, מתרחשים. אם פעולה היא בלתי אפשרית, אנו נחים בשלווה ובדממה המתלווה לכניעה. אנו נחים בתוך אלוהים. יצאנו ממצרים.
לאט ובזהירות
בספרו של ג'ק לונדון, 'הרפתקאות סמוק בליו', יש פרק ושמו 'האיש הקטן'. בפרק זה, מספר סמוק על היכרות עם אנדי קרסון. שניהם מתנסים בחציית סדק של צוק, עצום ועתיק, ורוחבו לא פחות משלושים מטרים. אנדי הצליח לחצות את הסדק על גבי גשר מט ליפול. סמוק כבר החליק מטה אל תוך הבקע. הוא היה קשור בחבל לאנדי שניצב על הגדה השנייה של הסדק. מהרה התברר לסמוק, שהוא עלול לגרור את אנדי עימו אל התהום הפעורה. אנדי סירב להרפות מהחבל ומסמוק. אנדי נלחם על חייו של חברו. סמוק ניתח את המצב. אין סיכוי לשניים. ללא הרף החליקו. לאט ובזהירות, כשהוא מרותק מן המראה, חתך עם הסכין עד שאחד משלושת סיבי החוטים המרכיבים את החבל פקע וניתק. הוא הביט בחוט החתוך, עשרה סנטימטרים מול עיניו, חש את הפחד במלוא עוצמתו. הוא לא רצה למות. הוא נרתע מהתהום המנצנצת מתחתיו, ומוחו המבוהל גייס את כל האופטימיות חסרת התקווה כדי לעכבו. הפחד הוא שהניע אותו מלהרפות. לבסוף, ידע שהנפילה הינה מגיעה, וידע גם שגופו ימשוך אחריו בעוד רגע גם את חברו קרסון.
ואז, ברגע האמת, בלי להביט, ובשעה שהאבחנה המצמררת בין טוב לרע הביסה בהבזק של רגע את האגו, את הריכוז בעצמו, העביר סמוק את להב האולר על פני החבל, ראה את הסיבים נקרעים, הרגיש שהוא מחליק מהר יותר, ואז הרפה, ונפל. לא אל מותו. אל הנס, אל שקערורית שהצילה את חייו. לאחר שבחר להציל את חיי חברו. אותו חבר קרא לעזרה שחילצה את סמוק. כך, ברגע של אמת, רגע של נשמה, קנה סמוק את חרותו, את חייו וגם את אהבת חייו.
