המחשבה על הצורך להלחין את השיר שכתב יאיר אנגל ז"ל עלתה במוחי במהלך טקס הזיכרון בסיום מצעד החיים 2015 לנספים בשואה בסמוך למשרפות המופצצות בבירקנאו.
במשך יותר מעשור אני משתתף במצעד החיים ומסייע להם בתחומים שונים בעיקר בדוברות בפולין.
במהלך הטקס נזכרתי בשיר שכתב יאיר אנגל, בנו של חבר קרוב (ג'וחא) שעבד לצדי עם פרס במשרד המשנה לרה"מ ובבית הנשיא. יאיר נפל בתאונת צלילה בשרתו בשייטת.
נזכרתי בשיר כיוון ששנתיים קודם לכן, בעת ביקור פרס בטרבלינקה ביקשני ג'וחא (בבית הנשיא ארגנתי בין היתר את כל הטקסים הקשורים להנצחת השואה בביקורי פרס בחו"ל) לקרוא שיר שכתב בנו בהיותו תלמיד תיכון.
באוטובוס בחזרה מבירקנאו לקראקוב פניתי למשה יוסף שמפיק את הטקס עבור מצעד החיים בבירקנאו ושאלתיו האם הוא מכיר מלחין. " יש שיר מרגש שמאחוריו ספור נוגע ללב המסמל יותר מכל דבר אחר את נוראות השואה ותקומת ישראל. ממש המוטו של "מצעד החיים" - משואה לתקומה".
עלה בדעתי, כך אמרתי לו, שראוי שהשיר יולחן ויושר בטקסי יום השואה. משה יוסף השיב כי הוא בעיקר מלחין וגם... מפיק.
העברתי אליו את השיר ואחרי זמן קצר הוזמנתי לאולפן בביתו בנס ציונה שם השמיע בפני את השיר. האמת, דמעות עלו בעיני כששמעתיו לראשונה.
עדכנתי את ג'וחא שהזמין את משה יוסף להשמעה ניסיונית בביתו ברמת רחל. שם אסף ילדיו ונכדיו שהאזינו בהתרגשות עצומה לשיר והתחברו אליו מיד. ג'וחא הציע לפנות לדוד דאור שיבצעו וכך היה.
יו"ר מצעד החיים שמואל רוזנמן ביקש שהשיר יושמע לראשונה במצעד החיים השנה 2016.
במקביל החלטנו ג'וחא, משה יוסף פזית ודוד דאור לנסות וליזום מיזם חינוכי שייקרא: ששה אחים - הדור השלישי - במסגרתו נדאג מדי שנה להלחנת שירים שנכתבו על-ידי משתתפי מצעד החיים במהלך ביקוריהם בפולין ובכך לשמור על זיכרון השואה באמצעות שיר ולחן.
סיפורה של משפחת אנגל
כפי שסופר לי מפי יוסף אבי יאיר -ג'וחא-אנגל
הוא נולד בסתיו של שנת 1917, בכפר קטן לגדות הדנובה, והוריו נתנו לו את השם שרגא, שם עתיק בשפה הארמית, שם שפירושו בעברית הוא אור.
עשרים ושש שנים אחר כך, באחד עשרה לפברואר 1943, ברמפה בכניסה למחנה אושוויץ-בירקנאו שינו הגרמנים את שמו: לא עוד אור יהיה שמך, אלא אסיר 101057 - אחת אפס אחת אפס חמש שבע, אסיר בן מוות שנשלח לתאי הגזים כדי לפנות משם את גופות הנרצחים ולהעבירן למשרפות.
הוא היה אסיר מספר 101057 אבל האור אף פעם לא כבה בו: זה היה אותו אור שגרם לו לעזוב את ארצו סלובקיה ולנסוע להולנד ללמוד חקלאות כדי לעלות כחלוץ לארץ ישראל. עד שנלכד שם וכל חטאו יהדותו, ועם יתר בני עמו הוא הגיע לרמפה, אסיר מספר 101057.
הוא אף פעם לא סיפר איך הצליח להינצל. הוא לא סיפר מניין הפציעה הקשה שנשא בראשו ובאצבעותיו, רק לימים למדנו שהוא יצא עם אחרוני האסירים באושוויץ אל מצעד המוות, הצליח להרוג שלושה משוביו הנאצים ולמלט את נפשו.
שנה מבריחתו מאושוויץ הגיע לישראל, בנה את ביתו במושבה יקנעם ואת המשק החקלאי, הקים משפחה ואף זכה לראות את בנו בכורו, יוסף, מצטרף לקיבוץ רמת רחל שעל הגבול בדרום ירושלים, ומקים שם את ביתו.
וכשנולד בנו של יוסף קראו לו יאיר, בדומה לשם סבו, ומאותו רגע האור עבר אליו למשמרת, והוא לא ידע. הוא צמח והיה לנער ישראלי רגיל, חף מדיבורים גבוהים וכולו תשוקה לחיים שמחה וכדורסל. עד שבאביב 1994 נסע עם חבריו למחנה ההוא, ששם שינו את שם סבו מן האור ל 101057, ואותו אור שהעביר לו סבו פרץ ממנו בשיר: "למרות הכל צריך להמשיך ולחיות"/, הוא כתב, /"להיות חזקים כי מלמעלה מסתכלים/ בוכים או צוחקים. ובנו כל כך בטוחים - ובנו כל כך בטוחים".
שנתיים בלבד אחר כך, באימון צלילה כלוחם ביחידת הקומנדו הימי, סמל ראשון יאיר אנגל, מספר אישי 5212980 שקע במצולות ולא שב. הוא איננו, אך האור שהפקיד בידיו סבא שרגא, ממשיך לבעור בקיבוץ רמת רחל, כפי שהוא בוער בלב חבריו ובני משפחתו, וגם בין השורות שכתב יאיר, שהלחין משה יוסף ושר דוד ד'אור ברוב רגישות וטעם.
