יום השואה בפתח. ישראל הרשמית תבטא בו כאב שאין לו גבול, ביחד עם זיכרון הזוועות וזיכרון. הקורבנות, ובכל אלה אין הבדל בין אבלנו לאבלם של אחינו בגולה, שם וכאן האבל הוא פאסיבי, כאבל היחיד על יקיר שנקטף בנסיבות טראגיות, רק פי 6 מיליון. ללקחים אקטיביים מן השואה, הלכה למעשה, אין לצפות מיהודים שעצם ישיבתם בחוץ לארץ היא סירוב להפיק את הלקח המרכזי - לקום ולצאת מן הגולה. אבל גם מ ד י נ ת היהודים הולכת ונחלשת בהסקת מסקנות מעשיות והוצאתן לפועל. דוגמה קטנה: השתמשתי כאן במילה "גולה", מילה שבגלל אי-תקינות-פוליטית הוצאה מזמן משימוש, לטובת "תפוצות". כפי שאין זה נאה עוד לומר "יורד", ומי שעוזב את
הארץ הוא סתם מהגר. גם הביטוי הטעון "עולה" נפסל, אף הוא אינו אלא "מהגר".
מדוע? מפני שבאמירה 'עליה מן הגולה' או 'ירידה' אליה יש שיפוט ערכי, לחיוב ולשלילה, קריאת עידוד 'שובו לארצכם' וכינוי גנאי למי שהולך בדרך ההפוכה. היום, כאשר בצרפת לאחר הטבח ב"היפר-כשר" ראש ממשלתנו העז להציע ליהודים את פתרון העלייה, לא רק יהודים משם הביעו מורת רוח, גם מכאן, מבפנים, הוא חטף אש.
לפני השואה, הציונות שהייתה מיעוט בעם, לא התביישה לזעוק באזניו: צאו והצילו את עצמכם! התנועה הציונית והישוב היהודי ראו את תכלית קיומם באקטיביזם ציוני, כלומר - בלחימה פעילה למען עליה והתיישבות. באה השואה וסיפקה הצדקה נוראה לטיעון הציוני והיום, 70 שנה אחרי, אף חזרה האנטישמיות הרצחנית מן הזן הנאצי, ובמיוחד בכמה מארצות גיא ההריגה ההוא. נוכח זאת, היינו מצפים שהמדינה הציונית - גם אם לא תנפח את החזה בפוזה של "אמרנו לכם" - לפחות תמשיך את שליחותה הציונית המקורית - ציונות פעילה, תובעת, דורשת ואם נחוץ גם מאשימה ומקטרגת. כי לאישה יהודית באמריקה אכן יום השואה משותף עם הישראלית, אך לא יום הזיכרון לחללי צה"ל, על הבנים שחיו כאן ונפלו למען מדינה יהודית שתמנע עוד שואה ושתספק מקלט לכל יהודי שיצטרך למלט את עצמו כשיקרה חלילה מה שהציונות מזהירה מפניו. לאישה הישראלית המלווה את הבן לבק"ום בשמחה ובגאווה ומסתירה מועקה בלב שלא תפוג עד שהחייל ישתחרר - כמוה כלכל הנושאים את הקשיים והתלאות שהם מחיר העצמאות, לכל אלה הזכות למתוח ביקורת על אחיהם המעדיפים את החיים בגולה. לעומת זאת, מי שיושב בחוץ אין לו הזכות וגם הידע לבקר אותנו היושבים כאן על הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם המבחנים הקשים שהם חוסכים מעצמם.
שעיר לעזאזל
ישראל תמרנה את עצמה אל "ספסל הנאשמים", כי לא מיצתה עד הסוף את הלקח המרכזי של השואה: שלילת הגולה, ללא תנאי. המחדל הזה עודד את חוצפתם של עוכרי ישראל יהודים לשבת עליה לדין ולהטיף לה מוסר - מצוררי הג'יי-סטריט ועד ל
ברני סנדרס. עד כדי כך, שראשי תנועת החרם העולמית BDS הם יהודים! חולשת המדינה התחילה כמובן בבית, מול כוחות עוינים מבפנים כמו הארץ, "שוברים שתיקה" ודומיהם בתקשורת העוינת.
עוד חטא חטאה המדינה מיד עם היווסדה, שלא נענתה לקריאה הנואשת, האחרונה, של המעונים לנקמה, אותה מצאנו חרותה בציפורנים על קירות, כתובה בדם על כריכות של ספרי קודש. את אייכמן שלחנו כמעין שעיר לעזאזל, ובכך חשבנו שיצאנו ידי חובה וכבר אפשר לקבל במצפון נקי כסף מן הגרמנים. את הנקמה הזאת החמצנו מזה כמה עשורים, אך עדיין נותרה חובה שאינה מצפונית בלבד, כי אם הכרח קיומי: להילחם בנאצים של היום, שהמסוכנים שבהם - אלה שגם עמלים לקומם עלינו את יתר העולם - הם ערבים, ואני מקפיד שלא לומר ה-ערבים, כי אסור להכליל.
מעטים יודעים, כי האב המייסד של מה שקרוי "התנועה הלאומית הפלשתינית", חג' אמין אל חוסיני, היה נאצי כמעט כל ימיו הציבוריים, ואת תנועתו מימן בהרבה כספים נאציים. בזמן המלחמה הסתופף אצל היטלר, הקים דיוויזיית ס.ס., ניהל את שידורי התעמולה הנאצית במזה"ת, תכנן את חיסול יהודי א"י במתקני השמדה בעמק דותן, דרבן את הימלר להחיש את השמדת היהודים וקיבל ממנו דרגת גנרל ב-ס.ס. הרעל הנאצי תוסס בעורקי "הארגונים" הפלשתינים עד היום - בשנאה האנטישמית, ברצחנות, בלשון ובקריקטורות סטייל ה'שטירמר', וגם בהערצת היטלר, עד היום.
והנה, גם מול הנאצים האלה - ישראל שותקת. היא יודעת לזעוק בכל העולם 'טרור', 'טרור!', אך לא תוציא מילה על השורשים הנאציים של הטרור הערבי. אנחנו מעלימים אפילו מעצמנו, למשל בבתי הספר שלנו, את האמת על הכתם הנאצי הדבק באויב ערבי. וגם כאן, העונש לא אחר לבוא: מה שאנחנו איננו עושים להם על בסיס האמת, הם עושים לנו, כמיטב כשרונם - בזיוף היסטורי. הם, הנאצים החדשים, מפיצים בעולם את המשוואה - ציונות שווה נאציות, מאשימים אותנו ברצח עם ורק לאחרונה המשיל נציגם באו"ם את הפלשתינים ללוחמי גטו ורשה ואת צה"ל לצבא הנאצי. ישראל הרשמית הביעה מחאה ואפילו פלצות - רק דבר אחד לא עשתה: לנצל את דוכן האו"ם כדי לגלות את ערוותם הנאצית: ללא פולמוס והתלהמות, עובדות בלבד.
ומכאן ואילך - להתיז עליהם את הצבע החום, הנאצי, מעל כל במה תרבותית, פוליטית, אקדמית, תקשורתית. כי גם זה מלקחי השואה: אם לא תשכים לשים קץ לרצח האופי, הוא עתיד לשמש הבסיס ושלב המעבר לרצח הפיסי, הממשי.
