חג הפסח כבר אוסף אל תוכו את ההכנות לימים שאחרי. עיתון זה שבידכם אינו יוצא לאור במהלך חול המועד, וכך יוצא שהעיתון הזה, כבר מודפס לאחר יום השואה. הגיליון שאחריו, ייצא לאחר יום העצמאות ויום הזיכרון. איך מכניסים שלושה אירועים גדולים כאלו לתוך זמן כל כך קצר?
תלמידים בעיר דימונה יצאו לביקור במחנות המוות שבפולין לפני כחודש. התלווה אליהם ראש העיר. הדעות חלוקות בעניין. האם זה נכון לשלוח נערים למקומות כאלו? האם המסר שעובר אליהם הוא המסר הנכון? האם לא נוכל לעשות זאת כאן מתוך המדינה? את דעתי עדיין לא גיבשתי בנושא. לא ביקרתי בפולין מעולם. עוד לא החלטתי אם אני רוצה להגיע לשם. האם זה עושה אותי פחות רגיש לנושא?
בטור הזה אני נותן את הבמה לתלמיד שביקר במחנות האלו. רזיאל טייר, הכותב לי כך (בשינויים קלים):
"הזמן לא עומד, הנוף אינו נצחי, אך העבר הזה חרוט בליבי". כבר עבר כמעט חודש מאז שחזרנו. זה המסע הכי משמעותי והכי מגבש שחוויתי אי-פעם בחיי הקצרים. יש ילדים שראו בגיל שכזה כמו בגילי הצעיר, את המראות הקשים שבעולם. שערם הקצוץ מחשש לכינים הלבין ברגע אחד. עומס של עשרות שנים נפלו על כתפיים רזות וחלשות של ילדים בני עשר.
בשואה, הילדים והנערים תמכו בהורים שלהם. אנחנו לא מכירים את זה בעולמינו. לנו ההורים דואגים, תומכים שנלמד, שנצליח, שיהיה לנו טוב. שנחיה בכבוד. מונחים של רעב, קור, הישרדות, כפייה, מוות היו מונחים של ילדי השואה. מושגים שהתחלפו במושגים שילדים בני גילי מכירים - מסיבה, ים, חברים, רישיון, בגרויות.
חשבתי הרבה מה לכתוב, לא חושב שאפשר לתאר במילים מה ראינו ומה הרגשנו, לראות את המראות הנוראיים של מחנות ההשמדה שלא השטן יצר ולא האלוקים רצה בהם, אלא האדם שהיה אמור להיות נזר הבריאה.
חורבן ומוות
לחשוב שבמקום שאני עומד נרצחו מיליוני יהודים רק בשל היותם יהודים. מיליונים. מספר שלא נתפס. היום, שבעים שנה לאחר קום המדינה, יש כאן בערך שישה מיליון יהודים. זה המספר שאבד לנו. זה דבר שלא נתפס בשום שכל. איך האדם הנולד בצלם עליון נעשה להיות מפלצת?
לבכות על חורבן ומוות, לעמוד מחובק עם כל החברים ליד בורות הירי ואז פתאום לשיר על אהבה ותקווה. ללכת בשבילים שבהם צעדו אחינו לסוף ידוע מראש, שלחלקם לא היה מושג שזה היה הסוף, או שלא רצו להאמין שזה יכול לקרות. מה הם חשבו? הרגישו? צעדו וצעדו.
בלי נעליים בלי בגדים חמים, בלי אוכל. רגליהם כושלות והם חייבים ללכת, אחרת ירו בהם. והיום אני וחבריי מגיעים לכאן כדי לצעוד בשמם למצעד של חיים, עם ראש מורם ועם דגל של מדינה משלנו. להוכיח שאנו עוד כאן.
זה המסע שנתן לי תפיסת עולם שונה ממה שהורגלתי בה עד היום. המון תובנות לחיים. המסע הזה הוא התזכורת ששום דבר לא מובן מאליו. לא פרוסת הלחם שאימא שמה לי בתיק בית הספר. לא תיק בית הספר, ולא שיש לי את היכולת לדבר עם חברים שלי על בילוי בסוף שבוע, לדבר איתם על צו ראשון ושני, לעצור איתם בדרך לאילת כדי לאכול גלידה.
אני מביט בתמונות שיש בידינו. איך הגיעו אלינו התמונות האלו? מי צילם אותם? לנו זה ברור כשכל אחד מאתנו מחזיק בטלפון שהוא גם מצלמה. אז הם היו צריכים מצלמה גדולה וכבדה. הגרמנים בזזו כל פריט יקר שהיה בידי היהודים. כך שהמצלמות היו בעצם בידי הגרמנים. הצלם היה גרמני.
מילקי בברלין
מה הוא חשב לעצמו כשהוא צילם את התמונות הללו? זה הצחיק אותו? שעשע אותו? האם הוא חלם שהתמונות האלו יהיו העדות הכמעט יחידה שלנו ממי שהיה שם? ממה שהיה שם?
המסע הזה הוא התזכורת שאין לי ארץ אחרת. סיפרו לנו שיש אפשרות להיות מצליחנים בגרמניה. המילקי בברלין. השבוע סיפרו בחדשות שיש חיים באירלנד. אולי בארץ המובטחת בארצות הברית. אולי בצרפת.
למה שילד בגיל שלי יהיה חייב להילחם על המדינה הזו ולסכן את עצמו? פטריוטיזם התחלף בפשיזם, חיילים נקראים נאצים בלשונם של יהודים אחרים. אם הם רק היו יודעים מה זה נאצים הם לא היו משתמשים במילה הזו לעולם. את המחאה נגד ישראל מובילים אנשי אקדמיה, קולנוע, אומנות. למה אני צריך להיות על הכוונת שלהם? למה שלא אהיה חופשי בארץ לא שלי?
במסע הזה אני מבין שאין לנו מקום אחר בעולם חוץ מארצנו שלנו. עם הממשלה שלנו. הצבא שלנו. המשטרה שלנו. הרדיו שלנו. היכולת שלנו להתלונן, למחות, להפגין נגד הכנסת שלנו. לא נוכל לעשות את זה בשום מקום אחר בעולם.
המסע מבחינתי הייתה חוויה משמעותית בעלת ערך עצום. אחרוני ניצולי השואה כבר נעלמים מתוכנו. בעוד עשרים שנה נשמע אותם רק בסרטים ובהקלטות.
השנה יום השואה שלי יהיה יום השואה שונה משנים קודמות. אני נושא על כתפיי משא כבד. אני וחבריי, אנו הם העדים הבאים. נזכור ולא נשכח!
